שאלות שנשאלתי

מהי צמיחה פוסט טראומטית?
 

פעמים רבות אנו חושבים על מצבי טראומה כמצבים שמסיטים את מסלול החיים והקיום כך שלאחריהם ״החיים כבר לא יהיו כשהיו״. עבור אדם שעבר טראומה מילים כמו ״ כרגיל״, ״ בסדר״, ״ שגרתי״ ויומיומי משנות את משמעותן כי משהו בסדר הבסיסי של הקיום נשמט. כמו המילים ששם שייקספיר בפיו של גיבורו המלט בעקבות הטראומה של רצח אביו על ידי אמו ש״ נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו…״

אכן יש משהו עוצמתי בכוחות הטראומטיים שלא מאפשרים לנו להמשיך את החיים באופן בו נהגנו לפני הטראומה.

כמו ברעש אדמה הטראומה משנה את פני השטח הנפשיים ואת התוואי המוכר לנו שבו זיהינו את עצמנו, מחשבותינו והמיתוסים והאידאלים על פיהם חיינו.

אנשים רבים שחוו טראומה מספרים על אובדן של אידאות שהאמינו בהם ושהטראומה לא איפשרה להאמין בהם יותר.

הדוגמא הקלאסית היא כמובן של אמונה של קהילות יהודיות שלמות באלוהים לפני השואה וחוסר יכולת לדמיין אלוהים כזה בעקבות השואה. כמו שניסח זאת ניטשה, עבורם  ובעקבות הטראומה ״ אלוהים מת״.

לאחר השבר והאובדן של סופת הטראומה האדם הפוסט טראומטי עומד בפני צומת. כאן מגיעה החשיבות של מושג הצמיחה הפוסט טראומטית.

זהו מושג שהגו לראשונה חוקרים בשם טדאשי וקאלהון. המושג הזה מנסה להבין מהם התנאים שנדרשים במצב פוסט טראומטי על מנת לאפשר לאדם לעבור ממצב של שיתוק ואבדון לעמדה נפשית של אופטימיות סקרנות והתחלה של חיפוש אחר דרך חדשה והגדרה עצמית מחודשת.

לפני שאתאר את התנאים לצמיחה פוסט טראומטית אציין שהמונח טראומה הוא מונח רחב שאינו מציין בהכרח רק ארוע קיצוני אחד שטלטל את האדם.

ישנם טראומות מורכבות שכוללות הזנחה לאורך זמן, מצבי התעללות שונים, כאב קיצוני שהופך כרוני בעקבות מחלה ועוד.

המשותף לכול ההגדרות של הטראומה הוא המצב הנפשי של הכיווץ והשיתוק שאליו מובילה הטראומה וכאמור התחושה שהעולם כבר לא יחזור להיות כשהיה.

התנאי הראשון כך נראה שנדרש על מנת לצאת למסע הצמיחה הפוסט טראומטי הוא ההסכמה וההכרה בכך שארע שינוי שאין לנו שליטה עליו.

נדרשת לנו ההכרה ב״תבוסה״ מידי הגורל בפרק חיים מסויים שלנו וההכרה בחוסר האונים שלנו להחזיר את הגלגל לאחור.

דווקא ההכרה הזו בתבוסה מאפשרת לנו לעיתים להבין שתבוסה בחלק של חיינו אינה אומרת תבוסה במערכה כולה.

כמו בכל מאבק, גם המאבק על עצמנו מול מאורעות הגורל תובע לפעמים מעיין נסיגה טקטית בחלק מסויים של הדרך כדי לאסוף כוחות לשקם את הפצעים ולהמשיך לדרך חדשה.

חוסר ההסכמה לגורל שפגע עשוי לשמר את מצב השיתוק בעקבות הטרואמה במשך זמן רב מאד ולמעשה להנציח אותה.

לאחר ההסכמה לכך שמצב העולם של האדם השתנה בעקבות הטראומה נדרשת ההתמודדות עם חווית הבדידות של האדם.

פעמים רבות התחושה שהטראומה ארעה לי ולא לאחרים יוצרת חוויה עמוקה של בדידות שבה אף אחד כבר לא באמת יוכל להבין את מה שעבר עלי.

המטרה במקרה זה של המהלך הטיפולי הוא להיות קרוב לסבל של המטופל ולהראות לו שיש מישהו בעולם שיכול להשתתף בגורלו ושאין הוא מופקר לבדו לגורל הפוגעני.

חלק מלהיות יחד עם המטופל הפוסט טראומטי  ובאמת להיות קרוב  אליו דורש גם שיקום של האמון של המטופל בעולם ובאחר.

זאת כיוון שהטראומה עשויה באחת להקריס את כל האמון הבסיסי שהעולם יכול להיות גם טוב ולא רק מרסק ואכזרי.

כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים כל צעד על הקרקע הוא כבר אינו מובן מאליו כיוון שכבר נשארת הידיעה שהקרקע יכולה לאכזב ולהשמט. 

כאשר מתחדש האמון בזולת היציאה לדרך המשותפת של הצמיחה הפוסט טראומטית יכולה להתחיל.

השלבים הראשונים של המסע הזה דורשים שוב את ההסכמה של המטופל. הפעם ההסכמה הזו היא ההסכמה לחוות את האבל והכאב על כל מה שאבד בספינה שים הטרואמה טרף לתוכו.

אלו יכולים להיות אובדנים חומריים כמו רכוש או מעמד, אובדנים פיזיים כמו בריאות פיסית או נפשית או אובדנים מנטלים סימבולים כמו אידאות, ערכים, מיתוסים ואמונות שהאמנו בהם ואינם עוד.

כך למשל האמונה ש״ בני האדם טובים מיסודם״ עשויה להעלם בשעה שאדם מותקף באכזריות על ידי בני אדם כאלו, מה שלא מאפשר כבר להחזיק באמונה כזו לעיתים.

מרגע שהאדם מוכן להסכים לכאב של כל האובדנים האלו שהביאה הטראומה משהו בעמדה הטראומטית ובקפאון הטראומטי מתחיל להפשיר ולהנמס.

זו החשיבות הגדולה של יכולתנו לשאת ולהכיל כאב שחומו יכול להמיס מבנים הגנתיים ומקפיאים בנפש כהגנה מחוויה בלתי נסבלת.

מתוך ההמסה הזו של ההגנות מתחילה הנפש לחדש את הנביעה שלה אל תוך העולם. החוויה שאז עשויה להופיע היא חוויה מחדש של חופש וויתור על התחושה הקודמת של נידונות וקרבנות לטראומה וכוחות הגורל.

בשלב הזה האדם מגלה בעצמו יכולות להתחיל להגדיר מחדש את מהותו וכדברי הביטוי באמת ״ להמציא את עצמו מחדש״.

הצמיחה הפוסט טראומטית עשויה אז להיות מצב של עוצמה שגורם להכרה שהגורל יכול להשפיע עלינו באופן חזק מאד אך אינו יכול לקחת מאיתנו את היכולת להגיב בתנועה מחודשת בעולם והגדרה מחודשת של מי שאנחנו גם כאשר מי שהיינו כבר איננו עוד.

הצמיחה הפוסט טראומטית על כן יכולה להיות התבגרות רוחנית שמביאה עימה יצירתיות, ספונטניות ושמחה אמיתית עם הקיום בדיוק כפי שהוא.

לא מפתיע על כן שאנשים רבים שמביטים לאחור בעקבות תהליך של צמיחה פוסט טראומטית אומרים לעצמם בכנות שהדרך הזו הביאה להם כל כך הרבה עוצמה וחוכמה כך שאפילו במחשבה לאחור הם לא היו מוותרים על מה שקרה למרות הכאב והסבל העצום שהטראומה הביאה עימה.

מהי פסיכותרפיה קיומית?
 

הפסיכותרפיה הקיומית מחברת בין המחשבה הפסיכואנליטית על האדם ובין הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית כפי שנוסחה על ידי פילסופים כמו היידגר, ניטשה, סארטר, קאמי, אריך פרום  ואחרים.

הפניה לטיפול מתחילה בדרך כלל בתחושת מועקה.
 
המועקה יכול שתהיה בעקבות טראומה שלא טופלה, פחדים לא מוגדרים , אובדן נפשי או פיזי, יחסים מכאיבים, בדידות ארוכה, תחושת חוסר אונים, הרגשת חוסר ערך עצמי ועוד.

החוויה פעמים רבות היא חווית משבר, חוויה שמשהו בעולם שלנו השתבש. כאילו שהתחושות, הרגשות או המחשבות שלנו ׳אינם במקום׳ בו אמורות היו להיות.
 
ההתייחסות של הפסיכותרפיה הקיומית כלפי כל רמות הסבל שתוארו כאן הוא קודם כל יחס של כבוד.
גם אם הנטייה הראשונית של כולנו היא רצון עז לסלק ולגרש כל סבל שהוא מחיינו, הרי שדווקא הפסיכותרפיה הקיומית מלמדת אותנו ראשית להכיר את הסבל ולעמוד מולו. 
 
ההבנה היא שהקשבה עמוקה לסבל מאפשרת לנו לקבל מידע יקר על היכן אנחנו נמצאים במעמקי נפשנו ולהיכן אנו מבקשים ללכת.
הנחת היסוד היא שהסבל הוא איתות לא מודע שלנו שלעיתים מורה לנו שהגיע הזמן לחשב מחדש את מסלול חיינו.
 
הפסיכותרפיה הקיומית מאמינה שגם אם הסבל הוא בלתי נמנע בחיים האלו כפי שמלמד הבודהיזם, הרי שקיימת בפנינו בחירה מתוך שתי אפשריות. 
 
האפשרות האחת היא להיות קרבנות פסיבים של הסבל שלנו, ניצבים במחזה אבסורד קיומי שבו הסבל ממש ׳חוטף׳ אותנו מעצמנו. 
 
האפשרות השניה אותה מעודדת הגישה הקיומית היא לעמוד מול הסבל באופן ישיר, להבין לעומק מה הוא מספר לנו על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים ולבחור מתוך כך את הדרך הייחודית שלנו, לתבוע את החיים שלנו חזרה.
 
האמירה שמייצגת באופן התמציתי ביותר את הפסיכותרפיה הקיומית היא שאנו עצמנו הכותבים, הבימאים והגבורים של מחזה חיינו, גם אם אל העלילה ונסיבות המחזה נקלענו ללא בחירתנו...

ניתן לומר שהפסיכותרפיה הקיומית עוסקת בהטיית נהר הגורל של חיינו אל מעבר לתוואי ההתניות והנסיבות שאיפשר גורל זה מילדותנו, אל עבר אופק אחר שחורג מהתניות אלו.

הטיפול הוא מעין מהלך מאסף לכל אותם "פצועים שהשארנו בשטח מאחור" בדמות אותן טראומות ילדות שלמדנו להדחיק ולהכחיש, בשעה שאלו ממשיכות לכאוב, לעצב ולהוות תקרת זכוכית חוסמת לא מודעת לחופש שלנו בכל רגע של חיי היום-יום.

הגורל יכול לעצב את העבר שלנו אך ההווה והעתיד שלפנינו אינם חייבים להיות שחזור של התניות הגורל והם פתוחים לבחירתנו אם נאפשר זאת לעצמנו.

הפסיכותרפיה הקיומית מאמינה שמקור הסבל הנפשי שלנו הוא בחסימה רגשית שנוצרת בתוכנו, חסימה שלא מאפשרת ל'עצמי האמיתי' היוצר שלנו לנבוע אל תוך העולם.

החסימה הזו יכול שמקורה בטראומה מסוימת, בדיכוי חברתי/משפחתי או בנסיבות חיים אחרות שלא אפשרו את הנביעה הזו.

החסימה עשויה להתבטא בסימפטומים אותם אנו יכולים לחוות כדיכאון, חרדה או מועקה.

לעתים מתבטאת החסימה הזו בתחושות מוגברות של בושה, הצפה של אשמה, תחושת בידוד או כל תחושה אחרת שגורמת לנו להרגיש שאנחנו הולכים לצד החיים, לא בתוכם.

מצב המשבר מתוכו פונה המטופל עשוי להפוך להזדמנות עבורו היות ובמצב משברי לעיתים מתפרקים חלק מהלבנים בחומת ההגנה היום יומית שלנו.  

פרוק זה חושף צוהר אל ליבת הנפש שלנו וכך עשויה להתבהר לעיננו רשת ההתניות והאוטומטים שמנהלים את חיינו עד כה.

הנגישות אל  'קוד ההפעלה' הנרכש של עולם הנפש שלנו  מאפשרת לנו בעבודה משותפת לערוך מעין קידוד מחדש של מערכת ההתייחסויות שלנו אל העולם.

עבודה זו מאפשרת לשנות הרגלים מנטליים שהפנמנו במשך שנים ארוכות, הרגלים שגרמו לנו לסגור את הלב ושהפכו לחלק מה'אישיות' שלנו.

הצומת מלאת הכאב והערעור הופכת אז ממרחב של שיתוק להזדמנות נדירה ויקרה לשנות, לנוע ולבחור מחדש את נתיב החיים שלנו.

הפסיכותרפיה הקיומית עוזרת לאדם שלא להישאר בעמדת הכאב והאשמה של השאלה  "למה אני לא חי את החיים שהייתי אמור לחיות אילו רק היו הדברים מתגלגלים אחרת?"

במקום זה היא מאפשרת למטופל להסכים לקבל ולחוות את רגע ההווה כפי שהוא, בכאן ובעכשיו, ולהקשיב לאפשרויות החדשות שהרגע הזה מביא עמו.

ההחמצה האמיתית בחיים היא לא של מה שכבר התרחש בעבר אלא של האפשרות לבחור להיות פתוח וחי ברגע הזה שקורה ממש עכשיו.

תרומה נוספת של הפסיכותרפיה הקיומית היא בכך שהמפגש הקרוב עם מטפל באזורי הנפש הפצועים שלנו עשוי לשנות מהיסוד את החוויה הראשונית שרבים מאיתנו נושאים בתוכם, החוויה שבעומק ליבנו, בפינות הנפש הכואבות ביותר שלנו, אנחנו לגמרי לבד מול העולם.

המסע הטיפולי הזה מבקש  לשנות מהיסוד את האמונה הבסיסית הזו ומאפשר לאדם לחוות ולהאמין שהוא לא באמת חייב להרגיש ולהישאר לבד, גם לא במקומות הכואבים, המפחידים או המביישים ביותר שלו.

מהי תרומת הזן בודהיזם לפסיכותרפיה הקיומית?

אחד ממקורות ההשראה הגדולים בעיני של התהליך הטיפולי הוא הזן בודהיזם.

מכל חוכמות המזרח העמוקות בכלל והבודהיזם בפרט, הזן בודהיזם הוא התמציתי והמזוכך מכל השיטות.

רבות נכתב על הזן אך אנסה רק לתמצת את התרומה של רוח הזן לעבודה הטיפולית ולהתמודדות עם מצבי משבר.

השעור החשוב ביותר שהזן מלמד הוא להתחיל בדיוק במקום שבו אנו נמצאים, כפי שהגדירה זאת המורה הבודהיסטית הגדולה פמה צ׳ודרון.

הכוונה היא להסכים לכל מה שמביא איתו הרגע הזה בלי לבקר או לשפוט. כך כל מחשבה, רגש, כמיהה, כעס, כאב או פחד יכולים לבוא אל החדר מתוך קבלה מוחלטת שלהם, בדיוק כפי שהם.

ההסכמה והקבלה של מה שמופיע בתודעתנו מאפשרות להרפות את מנגנוני ההגנה שלנו ולהגיע לבהירות לגבי מקומנו בחיים, בעולם.

כמו בעבודה עם מכשיר ניווט, עד שלא נסכים להיות היכן שאנחנו לא באמת נצליח להגדיר כיוון, שינוי ותנועה למקום חדש.

עוד שעור חשוב שמלמד אותנו הזן הוא להרפות ממה ״שאמור״ להיות בחיינו, לשחרר את עצמנו מאחיזת צילם של ״האידאלים הגדולים״ שאינם באמת שלנו  ולחיות את מה שקורה עכשיו ולא את מה שאמור היה לקרות.

עצם העמדה השקטה הזו מאפשרת לנו באמת ״ לחשב מסלול מחדש״ באופן שיתאים באותנטיות למי שאנחנו מבלי להיות מוסטים על ידי אידאות שהותננו אליהם וחוקים שלא באמת בחרנו אף פעם.

החיים על פי הזן בודהיזם הם פחות ״ טיול מאורגן״ ויותר מסע פנימי אל עבר הלא נודע.

לסיום, התרומה השלישית והמשמעותית של הזן לחשיבה הטיפולית היא הקבלה שאין מחוץ לנו שום ״ אמת״ או תשובה נכונה מעבר לאמת הפנימית העמוקה שלנו.

רק האמת הזו של הרגע הנוכחי, האמת של הגוף והלב, יכולה להנחות אותנו לתנועה אותנטית בעולם ורק מתוכה נוכל ליצור קשר אמיתי ופתוח עם אמיתות עמוקות של אנשים שסביבנו מתוך פתיחות, חופש וכבוד לאמת הייחודית הזו שהיא אנחנו עצמנו.

כיצד מטפלת הפסיכותרפיה הקיומית בתופעות של חרדה ודיכאון?

חרדה ודיכאון הם  מופעים נפשיים הכרוכים פעמים רבות בסבל נפשי כבד. 

במקרי קיצון מוביל הסבל הזה לירידה ביכולת החשיבה, פגיעה בתפקוד ברמות שונות, ולעיתים אף עשוי לעורר מחשבות אובדניות כדי להפסיק בכל מחיר את הסבל.

הפתרונות התרופתיים הנפוצים שמוצעים במקרים אלו פעמים רבות אינם מספקים לכשעצמם.  

גם פסיכיאטרים רבים כיום אינם מחזיקים עוד בעמדה ש"הכל נוירולוגי" ומאמינים שבנוסף לתרופות שעשויות למתן את הסימפטומים, מומלץ למטופליהם לטפל בעומק המצוקה שלהם בעזרת פסיכותרפיה.

הפסיכותרפיה הקיומית מעודדת את האדם לא רק להיפטר מהסבל הנפשי אלא גם לשאול שאלות ולהקשיב לסיפור שהסבל הזה, שמופיע כדיכאון או חרדה, מספר.

ההנחה היא שהחרדה והדיכאון מתעקשים לספר לנו משהו על מעמקי הנפש שלנו, מתחת לשכבת המודעות, ומבקשים לקחת אותנו לאזורים חשוכים בתוכנו שלעתים אנחנו מבקשים שלא לראות ולא להרגיש.

כך למשל במקרים רבים אני נתקל במטופלים שחווים לפתע דיכאון באמצע החיים.

מטופל שבוחר להקשיב לדיכאון הזה מגלה פעמים רבות שהוא מאותת באופן חזק על כך שבאזורים מסויימים בחייו הוא הלך בדרכים שאינן שלו באמת, דרכים שהלב שלו לא היה בתוכם.

החלק שבו שנותר מאחור, הלב שנשבר, המשיך להתקיים במפוצל והתחיל לייצר באיזה שהוא שלב בחיים את סימפטום הדכאון.

מי שכן הולך בעקבות הקול שמבקש הדיכאון להשמיע פעמים רבות מסכים להתעורר לצורך לעשות שינוי בדרך החיים שלו באופן שיהיה נאמן יותר ללב, לקצב הפנימי ולאמת הפנימית שלו.

גם חרדות מספרות לנו פעמים רבות  אמת קיומית שאנחנו מנסים להיאטם מולה, לנעול את הדלת בפניה.

כך למשל חרדת מוות או חרדה ממחלות – אם מוכנים להקשיב לחרדות אלו אפשר לשמוע שהם מספרות לאדם אמיתות שאולי קשה לו לשמוע ושהוא מעדיף להדחיק.

 חרדת המוות למשל יכולה  להאיר באדם את ההבנה שהוא לא חי את החיים שהיה רוצה לחיות ואז המוות הופך להיות להחמצה שאי אפשר לשאת, כמו התחושה של למות לפני  שהעזנו לחיות את עצמנו באמת.

החרדה במקרה כזה הופכת לקריאת התעוררות לשינוי שיאפשר מימוש אותנטי יותר של החיים.  

כך גם חרדה ממחלות עשויה לספר למשל על  הפגיעות של הגוף שאומר לאדם שהוא לא שומר עליו או לא אוהב ומעריך מספיק את גופו.

אם נסכם את הדברים, הפסיכותרפיה הקיומית ערה לחלוטין לצורך להקל  על הסבל שחרדה והדיכאון מסבים לאדם.

עם זאת היא מסייעת לאדם גם לראות ולהבין את הסימפטומים הללו לא רק כמטרד שיש להיפטר ממנו אלא להשתמש בהם כקריאת התעוררות שמגיחה מתוך שכבות הלא מודע של נפשנו וקוראת לנו לשינוי עומק פנימי וחיצוני בחיינו.

כיצד עובדים עם טראומה בפסיכותרפיה הקיומית?

טראומה היא מצב בו מתערער האיזון, שיווי המשקל שלנו בעמידה מול העולם.

מערכת ההגנות שלנו בטראומה אינה מתפקדת כרגיל והדחקות מהעבר עשויות לצוף ולעלות אל התודעה.

טראומה היא מצב של סבל נפשי גדול והפתאומיות שבה מתרחשת הטראומה מותירה בשלב הראשון של ההתמודדות אפקט של הלם.

כאשר חולף ההלם הראשוני והאדם מתפנה למגע עם התכנים שמופיעים בעקבות הטראומה, מאפשר התהליך הטיפולי לעשות 'עיבוד' של החומרים שעולים ולהתייחס אל האירוע הטראומתי כצומת ומפנה של צמיחה ושינוי.

הטראומה יכולה להוות הזדמנות שניה להתמודד עם הדחקות שבעבר לא הייתה אפשרות להתמודד איתן ולכן הודחקו.

גם אם הטראומה קרתה כגזירת גורל וללא כוונה והסבה סבל רב, הרי שהמוכנות להישיר מבט אל מה שעולה בעקבותיה עשוי להפוך את הכאב ללמידה ואת הסבל ל'שכר לימוד' יקר אך מצמיח ומעורר בסופו של דבר.

במידה והאדם בוחר שלא לעבד את החומרים הפוסט טראומטים ו"לתת לזמן לעשות את שלו", אזורי הנפש המודחקים שצפו יתקבעו שוב ומרחב התנועה הנפשי יצטמצם.

זאת כדי להימנע מכל מה שעשוי לפתוח מחדש או לעורר אסוציאציות למעגל הכאב הטראומטי.

כיצד משפיע התהליך על קשיים ביחסים זוגיים?

הרמה הראשונה של ההתמודדות של הפסיכותרפיה הקיומית עם קשיים בזוגיות היא ההתמקדות  ברמת הפרט.

הנחת היסוד היא שכאשר אדם ער, חי ונוכח בתוך עולמו, כך היכולת שלו להכיל ולתת מקום לפרטנר שלו ביחסים הזוגיים גדול יותר.

כאשר אדם נאבק ברמה הקיומית עם שאלות משלו בנושאים של זהות, ערך, בטחון או עד כמה הוא נראה ומובן, אז ישנה סכנה שתשומת הלב שלו תושקע יותר בעצמו ופחות תראה את הפרטנר.

יתכן שמצב כזה באופן לא מודע יגרום לחוסר איזון בזוגיות כאשר האחד יצפה מבן הזוג למלא את הצרכים הראשוניים שלו ולא יתפנה לאפשר לבן הזוג להיות מי שהוא.

המודל של הפסיכותרפיה הקיומית לזוגיות היא ריקוד משותף שבו כל אחד נשען ומהווה משענת לחלופין ולפעמים התנועה היא פשוט משותפת ומקבילה ללא נקודות משען.

הרמה השניה של התמודדות עם קשיים ביחסים זוגיים היא טיפול זוגי.

ההנחה של טיפול זה היא שכל אחד מבני הזוג מרגיש עצמו בטוח מספיק במקום שלו ובזהות שלו ואז הבמה הטיפולית מתפנה לשים במרכז את היחסים והקשר ולא את הפרטים של הקשר הזוגי.

במצב זה תפקידו של המטפל הוא לשקף את הקשיים, ולעזור בזמן אמיתי לכל אחד מבני הזוג לראות את הפרטנר שלו בנקודות שבהם הראיה מתערפלת.

העירפול הזה עשוי לנבוע ממצוקות פנימיות או בגלל העברה לזוגיות של יחסים הוריים מוקדמים ושחזור של יחסים אלו כמו למשל הפניית צרכים ילדים ראשוניים אל הבן זוג כדמות הורית.

כמה מילים על הורות והפסיכותרפיה הקיומית?

יחסי הורה-ילד באופן מובהק מפגישים את ההורה עם המקומות הראשוניים והפגיעים ביותר שלו – הן כילד עצמו והדברים שעברו עליו בילדותו והן כמבוגר שמבקש לעשות תיקון ולאפשר חווית גדילה והתפתחות אחרת לילדו.

כאשר ברקע של ההורה ישנם טראומות מוקדמות או אזורי נפש שבהם נקטעה הנביעה הנפשית אל העולם,

יתכן מאד שדווקא הנקודות הרגישות הללו ילחצו בתהליך ההורות. כאשר אין תמיכה באזורים האלו ההצפה הרגשית של ההורה עשויה לערפל את הראיה שלו לגבי ילדו ומשהו בקשר עם הצרכים הבסיסים של הילד עשוי להיטשטש.

במידה ולא יטופל המקום הזה אצל ההורה, הקשר עצמו עם הילד עשוי להפוך לסוג של שחזור של התסריט הפנימי הילדי של ההורה והעברה בין דורית תתרחש.

במקרה זה הילד יחווה בעצמו את הטראומה אותה עבר ההורה ובהמשך חייו יתמודד כך או אחרת עם המצוקה הזו.

הדרך של ההורה הבוגר להמנע מהעברה בין דורית של טראומות ראשוניות היא כמובן לאפשר לעצמו מרחב לפתוח, לעבד ולחוות מחדש את אותן פגיעות ראשוניות.

פתיחה כזו תאפשר להבהיר את המבט לגבי התהליך של הילד ותאפשר להורה לתפקד באופן המיטבי ביותר כדי להיענות לצרכים הראשוניים האותנטיים של הילד.

נוכחות הורית כזו תאפשר לילד התחלה חדשה אמיתית ולא משחזרת.

כיצד מתייחסת הפסיכותרפיה הקיומית לחיפוש של זהות מקצועית?

החיפוש של אדם אחר זהות מקצועית מתאימה ואותנטית עבורו יכול לנבוע ממקורות שונים.

ראשית התרבות בימינו מתייחסת למקצוע של האדם לא רק כמקום של פרנסה ובטחון כלכלי אלא מייחסת לו גם סטטוס מעמדי ובראש ובראשונה מתייחסת אליו כמרחב של ביטוי עצמי ומימוש פנימי.

גורם שני שמשפיע על הזהות המקצועית הוא ההפרדות מזהויות מקצועיות מסורתיות שהבטיחו קביעות ויציבות למשך שנים.

ההתקדמות הטכנולוגית המהירה והשינויים החברתיים המהירים דורשים גמישות בהגדרות התפקידים השונים של בעלי מקצוע ונדרשת מהאדם יותר ויותר גמישות כדי להיענות לצרכים המשתנים של החברה בה הוא חי.

בנוסף לכך נדרשת מהאדם שעובד יכולת התמודדות עם תקשורת היררכית עם הממונים עליו ועם קולגות, ולשאת תחרותיות ומאבקי כח שמאפיינים כל ארגון חברתי כלשהו.

שיקול משמעותי נוסף שמשפיע על עיצוב זהות מקצועית הוא העובדה שמקצועות רבים כיום דורשים הכשרה ארוכה ויקרה שמהווה נטל כלכלי ורגשי לא פשוט.

בנוסף לכל הלחצים הללו כמובן מתווספת העובדה שהמקצוע אכן ברוב המקרים מהווה משענת קיומית של פרנסה.

בחירתה של זהות מקצועית בתוך הזירה התובענית הזו שתוארה לעיל מהווה לכן אתגר לא פשוט אך מהותי לאיכות החיים, לתחושת המימוש והביטחון העצמי  ולתחושה הכללית ביום-יום.

ברבים ממצבי המשבר שעימם אנשים הגיעו לקליניקה הנושא של הצורך לעצב מחדש זהות מקצועית הופיע בצורה מאד חזקה.

פעמים רבות זהות מקצועית שאינה מתאימה לאדם גורמת למתח גדול ביום יום ומשפיעה באופן קשה ושלילי על היחסים שהאדם יוצר וכמובן על תחושתו שלו עצמו.

זאת היות ורוב האנשים מבלים הרבה מאד שעות מהיממה במקומות העבודה, יותר מבכל מסגרת אחרת.

התרומה של הפסיכותרפיה הקיומית לנושא עיצוב הזהות המקצועית היא היכולת של התהליך להאיר איכויות בסיסיות וראשוניות של האדם שיכולות להיות נקודות החוזקה שלו בגיבוש של דרך מקצועית מסויימת.

ככל שהאדם יתוודע יותר לאיכויות היחודיות לו ושלהן אולי לא היה מודע, כך הוא יהנה יותר בעת העבודה שלו וכך גם יוכל לרכוש יתרון יחסי בתחומו שיאפשר לו לבסס את זהותו המקצועית ולקבל מקום מרכזי בתחום העיסוק בו הוא בוחר.

התהליך במובן זה כמובן לא מסלק את כל הלחצים האובייקטיבים שציינתי אך הוא מאפשר חוזק ומרחב פנימי יציב שיאפשר לעמוד טוב יותר מול האתגרים של עיצוב זהות מקצועית חדשה בתוך סביבה לא יציבה, תחרותית, וסוערת.

על אובדנות וטיפול

" להיות או לא להיות? הנה השאלה- מה נעלה יותר? לשאת בארך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם? למות, לישון, לישון…״

מילותיו אלו של שייקספיר מהדהדות בתרבות המערבית מאז שנכתבו אינספור פעמים.

סוגיית ההתאבדות ויכולת הבחירה של האדם לשים קץ לייסורי נפשו או גופו היא סוגיה שמעסיקה אנשים לא רק מתחום בריאות הנפש אלא גם מתחום האתיקה, הדת וכל מי שמתעניין  בשאלת ההתמודדות של אדם עם נסיבות גורל קשות מנשוא.

כיוון שנושא זה טעון כל כך אנשים רבים שחושבים על פתרון אובדני למצוקותיהם מסתירים זאת כיוון שהם מתביישים בכך או פוחדים מכך.

הציווי היהודי למשל לקבור אנשים שהתאבדו ״ מחוץ לגדר ״ בית הקברות מעידה על הבושה והנסיון להרתיע אנשים מלבצע התאבדות על ידי איום בבושה ונידוי לאחר מותם.

לעומת זאת הפילוסוף הקיומי אלבר קאמי הוציא אל ״ מחוץ לארון״ את סוגיית  ההתאבדות כשאמר שהשאלה הפילוסופית הבאמת חשובה היא שאלת ההתאבדות, אותה שאלה עתיקה של להיות או לא להיות שהציג שייקספיר במחזה המלט.

הפסיכותרפיה הקיומית רואה בהתאבדות כ״נשק יום הדין״ מול ארועי גורל קשים ובלתי ניתנים להתמודדות בחווית האדם.

אולי מדוייק יותר לומר יהיה שהאדם מרגיש ברגע מסויים שהדרך היחידה שלו להתמודד ולבטא עצמו מול התבוסה שכוחות הגורל הנחילו לו היא באקט ההעלמות שמבחינתו מתריס מול הגורל ומנצח את הכאב, אקט של מרד כפי ששייקספיר כתב.

דונלד ויניקוט הפסיכואנליטיקאי החשוב כותב באופן דומה שלעיתים התאבדות היא דרכו של אדם למלט את העצמי האמיתי שלו מעולם שהפך בלתי אפשרי עבורו בנסיבות הגורל ולהציל עצמו מחיי עלבון והשפלה של קיום לא אותנטי.

הגישה הטיפולית אל מול מצבים אובדניים היא בראש ובראשונה להגן על האדם מקבלת החלטות אימפולסיביות ולא שקולות של פגיעה בעצמו.

ההנחה היא שלעיתים נסיון אובדני הוא למעשה קריאה לעזרה ולא נסיון אמיתי לסיים את החיים.

אנשים שמרגישים שלא קשובים לכאביהם ומצוקותיהם לעיתים מבצעים נסיונות אובדנות כדי לאלץ את הקרובים להם להבחין במצוקות ובכאב הבלתי נסבל שלהם.

הסכנה היא כמובן שגם נסיונות איתות מצוקה דרך התנהגות אובדנית עשויים בטעות לגרום למוות או נזקים אחרים.

מטרת הטיפול במקרה כזה היא, לאחר הבטחת השמירה על האדם מאקט אימפולסיבי, לאפשר לו מרחב בו הוא ירגיש ששומעים אותו ומקשיבים למצוקות ולכאבים שלו.

מרגע שנוצר אמון אמיתי עם המטפל נוצרת גם אפשרות לחשוב יחד עם המטפל על שינויים או פעולות שניתן לבצע בחייו של האדם כדי להיענות ולהגיב באופן מיטיב לאותם נסיבות תוקפניות שהובילו למצב האובדני.

לעיתים מגלים אנשים במהלך טיפול שדווקא הרצון האמיתי שלהם הוא לא להתאבד אל מחוץ לחיים אלא ״ להתאבד אל תוך החיים״ כלומר לשנות באופן רדיקלי את צורת חייהם ולהתמסר לדרך שהם באמת רוצים ושעבורה באמת חייהם ראויים להחוות ולהיות.

כפי שכתב זאת הפילוסוף הקיומי ניטשה – כאשר לאדם יש דרך שהוא מרגיש שראוי לחיות אותה הוא יכול להתמודד עם כל מכשול או ארוע גורל אקראי שעומד בדרכו.

בסופו של דבר הנחת המוצא של הפסיכותרפיה הקיומית היא שהכוונה, האהבה, האמת, התשוקה והאמונה של האדם יכולות לעמוד מול כל גורל אקראי או זדוני – כבד ואכזרי ככל שיהיה.

באופן כללי ניתן לומר שהתעוררות  של האדם לחיים מתוך תשוקה וכוונה יכולה להיות ״ טיפול מונע״ לקריסה מול שד הגורל  שמגיע ומטלטל את ספינת החיים.

החיבור אז לאמת הפנימית הופך לעוגן שמונע מסערות החיים והזמן מלנפץ בטרם עת את ספינת הקיום, את תנועת החיים האמיתית שלנו.

למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על 'אהבה ללא תנאי' ולמה היא קשורה לריפוי נפשי והצלחה?

אז כמו סביב נושאים אחרים, גם את שורשי הריפוי בפסיכותרפיה הקיומית אנחנו נחפש בילדות כבסיס להבנת ההשלכות בבגרות.

זאת היות ובילדות מערכת ההגנה הרגשית עדיין לא מפותחת ורמת הרגישות לכל דבר שמתרחש מקסימלית.

במובן זה אפשר לומר שאם בבגרות דברים יכולים בקלות לעבור לידינו ולא לגעת בנו  בילדות "הכל נרשם" בנפש.

עבורנו כילדים התחושה של להיות אהוב ללא תנאי אינה מסתכמת בתחושה נעימה. התחושה הזו היא קיומית ומכוננת עבור הילד ומתורגמת עבורו להיותו בעל ערך, ראוי ושייך.

כאשר ילד מרגיש שהאהבה שהוא מקבל מותנית בהתנהגות מסויימת או תוצאות מסויימות שהוא מצליח לייצר, הרי שמרחב החופש וההנאה שלו לעשות, ללמוד ולפעול מצטמצם.

כדי להבין זאת יותר ניתן לדמות את היציאה אל החיים כהליכה על חבל ב'משחק החיים' .

ההבדל בין מי שיוצא אל העולם מתוך מרחב של אהבה ללא תנאי לבין מי שיוצא אליהם ממרחב של אהבה מותנית שקול להבדל בין ההליכה הזו על חבל כשמתחתיך פרושה רשת בטחון לבין הליכה מעל תהום חשופה.

כאשר מופנמת אצל הילד אהבה ללא תנאי היא מתגלמת אצלו בנפש במעין סוכנות נפשית שפרויד כינה "סופר אגו". במצב זה הילד מרגיש בטחון לנוע בחופשיות על החבל הזה, לקפוץ, להתנסות ולקחת סיכונים בלמידה של האפשרויות שלו והיכולות שלו בהליכה הזו.

הוא י ו ד ע שבמידה וימעד, יטעה ויפול הוא תמיד ינחת אל רשת הביטחון שתאפשר לו לתרגם את הנפילה לשיעור ולהמשך התנסויות אלו. במידה מסויימת הוא אפילו יוכל להנות מהנפילה ו"הכשלון" הזה כי בתוכו הוא ידע שהנפילה הזו אינה מטילה ספק בהיותו אהוב, בעל ערך וראוי.

לעומתו, אותו ילד שיוצא אל ההליכה על חבל החיים ללא רשת הביטחון חיייב להיות הרבה יותר זהיר בתנועה שלו ורמת החרדה שלו הרבה יותר גבוהה.

אסור לילד הזה לעשות טעויות כיוון שהם בתחושתו קריטיות לאובדן הערך העצמי שלו במידה ויפול וייכשל.

כאשר הוא מועד ונופל הנפילה היא תמיד טראומטית עבורו וגורמת לו בהמשך לצמצם עוד יותר את הסיכונים שהוא לוקח ואת מרחב התנועה שלו על החבל.

אפשר רק לדמיין את ההשלכות של ההבדל בנקודת המוצא על ההתבגרות של שני הילדים הללו.

כאנשים בוגרים אנחנו נצפה שאותו אדם שהגיע מסביבה של אהבה ללא תנאי ירשה לעצמו הרבה יותר חופש, ספונטניות ולקיחת סיכונים בהתנסויות שלו בעבודה, ביחסים ועם עצמו.

הוא ירגיש את העולם כמקום פחות או יותר בטוח עבורו לנוע ולהיות.

הבוגר השני לעומת זאת צפוי להיות חשדן יותר, מחושב מאד, חרד יותר ודואג יותר לגבי התוצאות של הפעולות שלו.

כך למשל ביחסים דחייה תתפרש אצלו אסוציאטיבית עם אותה אהבה מותנית והוא יעשה הכל על מנת שלא לחוות דחייה.הוא ילך רק על בטוח.

לעומת זאת הבוגר הראשון שהזכרנו לא יפרש דחייה כמשהו שמעיד על ערכו אלא יחווה אותה כנפילה אל רשת הביטחון וכלמידה כיצד בנסיון הבא הוא יצליח טוב יותר. הוא לא ימנע מהתנסויות אלא ירוץ לקראתן.

הראשון יחווה את ההישגים בחיים כמגיעים אליו בעקבות השקעה והתמסרות אך באופן זורם וחסר מאמץ. השני לעומתו יחווה את החיים כך שכל הישג מגיע במאמץ ו'בכח'.

חלק מהעבודה בפסיכותרפיה הקיומית הוא נסיון לשקם את מרחב הקבלה ללא תנאי.

במובן מסויים אם הסוכנות של "הסופר אגו" שהזכרנו קודם אצל האדם השני עסוקה בלישפוט ולצמצם את מרחב ההתנסות של האדם, הרי שבטיפול ננסה 'לכייל' מחדש את אותו 'סופר אגו' שיפוטי כך שיבטא קבלה ותמיכה בהתנסויות, בחופש ובספונטניות של האדם.

כל זאת כדי לשחזר מחדש סביבה שממנה יוכל האדם לצאת שוב אל העולם בתחושה אחרת, בטוחה יותר ומאפשרת יותר לטעות, ליפול, ללמוד ולכן בסופו של דבר גם להצליח ואפילו להנות מההצלחה הזו.

כיצד מתייחסת הפסיכותרפיה הקיומית לקשר בין הגוף והנפש?

אז מתי שכחנו לזכור את הגוף?

בפסיכותרפיה השיח המרכזי בדרך כלל הוא סביב מושגי "הנפש", " העצמי", ובאופן כללי "המימד המנטלי". השיח הזה לעתים יכול לתעתע כיוון שהוא משכיח מאיתנו את ההבנה שהנביעה של הנפשיות והרגשיות שלנו מתחילה מהגוף.

בראשית החיים הגוף רגיש לכל מידע או תחושה שמגיעים אליו. כאשר הסביבה היא מיטבית או אופטימלית להתפתחות,

התינוק לומד דרך "מחוות ספונטניות" כהגדרתו של ויניקוט, לדעת מה נכון עבורו, מה הוא צריך ומה הוא רוצה בכל רגע נתון.

לעומת זאת כאשר הסביבה אינה בהתאמה או בהקשבה למחוות הגוף של התינוק, הרי שהוא לומד שמה שנובע מגופו באופן טבעי וספונטני אינו רלוונטי לגבי המתרחש בעולם בחוץ.

במקרה זה יוותר התינוק על ביטוי עצמיותו דרך גופו ויחפש את האמת שלו מחוץ לו, בחוקים החברתיים או בהתנהגות של אחרים סביבו.

הוא יתחיל אז להתייחס אל גופו כנשא של הנפש והעצמי שלו אך לא כבסיס הווייתו, בסיס שממנו נקבעת עמדתו בעולם.

אין לטעות בין דיכוי המחוות הספונטניות של התינוק ובין למידה של תינוק את  הקוד חברתי. קריאת הקוד החברתי ולמידה של התנהלות בתוך חברה היא חשובה ואף הכרחית.

זאת היות וזהותו של התנוק מתעצבת בסופו של דבר אל מול התרבות והסביבה.

ואולם, כאשר התינוק מגיע אל ההתנהלות החברתית מתוך ספונטניות ואותנטיות הוא ירגיש חי בהתנהלות הזו  ולא רכיב פסיבי בתוך הסדר הכולל.

הפסיכואנליזה לימדה אותנו שהקורות את אותו תינוק מהווה בקו ישר הסבר לחוויה של אדם בוגר במפגש שלו עם עצמו ועם אחרים.

אדם שהמחוות הספונטניות של גופו דוכאו מסיבה כלשהי, "ישכח" פעמים רבות את גופו ויתנהל בעולם מתוך נתק בין העצמי והגוף.

הוא יתעלם במקרה כזה ממה שהגוף מספר לו, מ"תחושות הבטן" שלו, ובעצם מהאותנטיות של הביטוי הראשוני שלו.

הפסיכותרפיה הקיומית מבקשת להשיב את האדם אל גופו כשורש ומקור ראשוני של הנביעה הנפשית שלו. כפי שמלמד אותנו הבודהיזם,

הקשבה מחודשת לנשימה, לתנוחת הגוף, לתחושות הגוף ולנוכחות של הגוף יכולה לחדש בתוכנו אזורים של חסימה ולעורר מחדש יכולת תנועה ותגובה ספונטנית של הגוף והנפש לעולם המשתנה סביבנו באופן בלתי פוסק.

לעיתים באופן פרדוקסלי דווקא מצבים של מחלות גוף או כאבים וסבל גופני עשויים להוות הזדמנות ליחסים מחודשים עם הגוף, להכרה וכיבוד שלו, וליכולת לטפל באופן אוהב בגוף לעבר החלמה ספונטנית שלו ושימוש בכוחות הריפוי של הגוף עצמו.

למה כל כך קשה לנו לאהוב?

אפשר לדמות את האהבה לשריר הלב שלנו.

כאשר ברקע הראשוני שלנו יש חוויות כאב, דחיה, פחד או אכזבה סביב ההזדקקות שלנו לאהבה, הרי שהתגובה ההגנתית הראשונית ביותר שלנו היא כיווץ של השריר, וכפי שאומר הביטוי " לעשות שריר מול העולם".

כיווץ שריר הרגישות והפגיעות של הלב שלנו מתגמל אותנו ברמה המיידית כיוון שהוא מפסיק באופן מהיר וחד את הכאב, כאב האכזבה והפחד מאובדן של אהבה.

עם זאת המחיר של כיווץ מתמיד של השריר הזה גורם לכך שגם אם אנחנו באמת רוצים לפתוח את הלב ולתת לכמיהה וההזדקקות שלנו לאהבה להתבטא החוצה, אנחנו כבולים על ידי כיווץ השריר הזה שהתחיל אז מזמן ויכולים רק להרגיש איך האהבה חולפת לידנו בלי יכולת אמיתית לגעת בה.

המשמעות של פתיחת כיווץ שריר הלב היא המסה של כל אותם רגשות מוקפאים וכואבים שבגללם מלכתחילה התכווץ שריר הלב שלנו.

המוכנות על כן לאפשר לעצמנו לשוב ולאהוב, גם את עצמנו, כרוכה במוכנות שלנו להפשיר רגשות עתיקים של כאב ופחד מחוויות מוקדמות יותר שחווינו סביב אהבה והחמצה שלה.

ההתעקשות לכאוב מחדש על כן בתוך תהליך טיפולי היא אינה "מזוכיסטית" או מיותרת כמו שגישות 'אינסטנט' למינהם גורסות היום. המוכנות לכאוב היא המפתח לגעת מחדש בלב וביכולות שלו להרפות, להתרחב ולהכניס לתוכו מושא אהבה חדש.

במובן מסויים אפשר לומר שהפסיכותרפיה הקיומית היא הזמנה לתרגל להרפות מחדש את שריר לב האהבה שלנו ולתת מקום לכל מה שעולה בהמסה הזו, של מה שקפא בנו עם השנים.

על טיפול בהתמכרויות

כמו מצבי נפש והתנהגות אחרים שעשויים להגביר את הסבל האישי, הפסיכותרפיה הקיומית רואה גם בהתמכרות סוג של סימפטום.

זהו סימפטום היות וההתמכרות מצביעה על מצב עומק נפשי שמחפש פתרון דרך ההתמכרות המסוימת.

ההתמכרות יכולה להתבטא באופנים שונים כמו התמכרות לחומרים משני תודעה, לעבודה, לטלוויזיה, לאוכל, לסקס ולכל פעולה מעוררת/מקהת חושים אחרת.

הגדרה של התמכרות היא סוביקטיבית כאשר האדם מרגיש שהתנהגות שלו והמשאבים שהוא משקיע בהתנהגות זו הם מעבר לשליטתו ומנוגדת לאיך שהיה רוצה לנהוג לו היה פועל בחופשיות.

במצב של התמכרות האדם מרגיש שהוא קרבן של הפעילות וההתנהגות שלו, והיא אינה בהתאמה עם רצונו כוונותיו או אמונותיו.

לטיפול בהתמכרות ישנן שתי רמות.

הרמה הראשונה היא הפסקה או וויסות של ההתנהגות במידה וזו מסכנת את האדם. הרמה השניה של העבודה היא ההבנה של המשאלה שעומדת מעבר להתנהגות ההיתמכרותית.

פעמים רבות ניתן לראות שההתנהגות ההתמכרותית גורמת לאדם ״ לאבד את עצמו״ בתוך העונג/סבל של ההתמכרות ולחוות את עצמו בסוג של אחדותיות עם מה שסביבו.

על פי פסיכולוגית העצמי (של היינץ קוהט) הצורך הראשוני הבסיסי של האדם מרגע לידתו הוא הצורך להיות ולחוות את עצמו מוכל וכלול בתוך הקשר עם האם-עולם.

על פי תפיסה זו צורך ההתמזגות, בדומה לחמצן, אף פעם לא נעלם אלא עובר עיבוד לרמות מתונות יותר ומופרדות יותר.

כאשר נוצרת קטיעה של ההתמזגות הזו בשל ארועי חיים או במצבים שבהם התמזגות כזו מעולם לא התקיימה הרי שהצורך להתמזגות הופך כואב מידי ולכן הוא מודחק מהתודעה.

ברמה המודעת האדם יכול לחוות את עצמו כעצמאי ואוטונומי לחלוטין וככזה ש״ לא זקוק לאף אחד״.

ואולם ברמות הלא מודעות ממשיכה להתקיים ההזדקקות להתמזגות ושייכות שעשויה אף להקצין במידה ולא מקבלת ביטוי.

ההנחה היא שכאשר ההזדקקות להתמזגות מודחקת מספיק בתודעה, היא שבה ומופיעה בכובע אחר כהתנהגות  התמכרותית.

ההתנהגות ההתמכרותית מהווה פתרון למצוקת הנפרדות היות ומצד אחד היא מאפשרת כאמור לחוות את האחדותיות והמיזוג עם העולם.

מן הצד השני ההתמכרות וחוסר השליטה מאפשרת לאדם להמשיך להתנכר להזדקקות שלו להתמזגות ראשונית ולהימנע מלחוות את הבושה, האשמה או הכאב שלעיתים רבות מלוות את ההזדקקות הזו כאשר ראשיתה בטראומה של חסך.

ניתן לומר שהלא מודע של האדם במצב התמכרות בוחר עבורו בהתנהגות חסרת שליטה על מנת לתת ביטוי למה שהתודעה לא מאפשרת לבטא.

העבודה על כן ברמה השניה היא לאפשר לאדם להסכים לחוות את ההזדקקות שלו להתמזגות ושייכות ולהתמודד עם הבושה והכאב שמתעוררים שם.

כאשר האדם יוכל להכיר בצורך עמוק זה ולאפשר אותו באופן פתוח הוא יוכל בהדרגה לוותר על ההתנהגות ההיתמכרותית והנזקים שלה.

כאשר עבודה עם התמכרות מתמקדת אך ורק בפן ההתנהגותי החשש הוא שגם כאשר האדם ׳יפטר׳ מסימפטום ההתמכרות, הרי שהצורך להתמזגות שבבסיס ההתמכרות ימשיך להתקיים ולהידחק לשולי התודעה ולחפש את ביטויו בהתנהגות התמכרותית אחרת.

על כן רק שילוב של עבודה התנהגותית ועבודת עומק נפשית אפקטיבית למיטב נסיוני בעבודה טיפולית עם התמכרויות.

מה המשמעות של פגיעה בערך עצמי?

ערך עצמי הוא הביטוי של האופן בו אנחנו קיימים בעולם כאהבה, כבני אדם, כנוכחות וכהשפעה.

ערך עצמי אינו דבר ״טבעי״. אנחנו נולדים אורגניזמים חיים עם פוטנציאל לחיי נפש ומה שמאפשר לנו לממש את חיינו הנפשיים ולחוות את עצמנו כבעלי ערך וכבני אדם הוא הקבלה, הכבוד, היחס והאהבה שלתוכה אנחנו נולדים.

כאשר אדם נולד לסביבה שאינה יכולה מכל סיבה שהיא להתייחס כך אליו האדם יגדל עם פגיעה בערך העצמי שלו שהוא מוקד חיי הנפש.

הדבר יתבטא בתחושה של חוסר נוכחות וחוסר השפעה בעולם.

לפעמים אנשים מתארים את החוויה של פגיעה בערך עצמי כך שהם מתנהלים בעולם  כאילו הם ״ שקופים״.

כדי להגן על תחושת העלבון וההשפלה של חווית נחיתות מול  אחרים וערך עצמי פגוע לעיתים נעטה על עצמנו מסך הגנה שיעמעם את הכאב של הפצע אך יגביר את תחושות בידוד, הניכור והמועקה.

התאור החזק והמפחיד ביותר של פגיעה בערך העצמי היא המבט לתוך מראה והגילוי המפחיד שהמראה ריקה.

פגיעה זו יכולה להתבטא בסימפטומים שונים כמו דיכאון או חרדות שאינן ספיציפיות לסיטואציה מסויימת.

האדם במקרה של פגיעה בערך עצמי יאבד גם את חוויית המקום שלו בעולם ובמובן מסויים הוא ימצא את עצמו פעמים רבות מתנצל על קיומו בלי שיבין למה.

במצבי עימות הוא תמיד יסוג וייתן מקום לזולת כיוון שלא ירגיש שבאמת יש לו את הזכות לקחת מקום בעולם, כאמור מתוך תחושה בריאה של ערך עצמי. זאת במקום לקיחת מקום באופן אסרטיבי ובטוח בעצמו תוך כבוד לעצמו ולזולת שמולו.

הנזק הכבד ביותר בעיני בפגיעה בערך העצמי מעבר לסבל שתואר למעלה הוא הפגיעה ביכולת שלנו ליצירתיות בכלל וליצירת ערך בעולם בפרט.

הפסיכותרפיה הקיומית בהשראת הפילוסופיה הקיומית מאמינה שאין ערכים בעולם זולת אלו שהאדם בורא מתוך עצמו בתוך העולם הזה.

אדם שחווה ערך עצמי יכול באופן ספונטני ובטוח ליצור ערכים כאלו בעולם עבור עצמו ועבור אנשים הסובבים אותו.

העצמי כאמור היא אותה ליבה בתוכנו שמתוכה אנו יוצרים את הערכים האלו. פגיעה על כן בערך העצמי משאירה את האדם פסיבי ליכולתו ליצור ערך וכל שנותר לו הוא להשען על ערכים, אמונות, ומבנים שיצרו אנשים אחרים.

האדם אז יחפש להיות "בסדר" ויציית באופן מלא לסדר ההגמוני שאותו הוא רואה כאמת היחידה שעל פיה אפשר לחיות. אפשר לומר שהיכולת שלנו ל'מקוריות' בעצם נובעת מתחושת ערך עצמי מלאה ונוכחת.

ההתמודדות עם פגיעה בערך העצמי יכולה להיות במספר אופנים.

דרך אחת היא עבודה על הדימוי העצמי. זהו מעין ״ קיצור דרך״ שבו במקום לעסוק בפצע הכואב של הערך העצמי וחסימת הנביעה שלו אל העולם, האדם מנסה לשפץ את התדמית שלו בעיני אחרים.

מלאכת שיפוץ התדמית או הדימוי העצמי היא עבודה אינסופית כיוון שהיא תמיד מבקשת לשלוט באחרים כדי לשלוט באופן בו האחר ייצג אותי בעולמו.

כך למשל רואים פוליטיקאים שמנסים באופן נואש לשלוט במדייה ובתקשורת כדי שהמראה והדימוי שלהם ישקפו ערך, פעמים רבות בניגוד מוחלט לתחושת חוסר הערך העמוק שהם נושאים עימם.

דרך אחרת שמנסה להתמודד בעקיפין עם הפגיעה בערך העצמי היא עיצוב של אישיות ״ בריונית״.

אדם כזה יסמן כאויב כל אדם או סיטואציה שמעוררים את פצעי הערך העצמי שלו ותמיד יהיה דרוך לאיום הבא על ערכו.

התוקפנות והאלימות תהיה אז דרך הביטוי הדומיננטית של בחירה זו. כל מראה שתשקף לאדם זה את הפצע בערכו העצמי תנופץ.

דרך שלישית שקשורה במעטה ההגנה שתארנו קודם להתמודדות עם פגיעה בערך עצמי היא בידוד והימנעות ממגע קרוב עם אתגרי הקיום.

במצב כזה דרך ההתמודדות תהיה תבוסתנות וויתור מראש על כל מאבק על העצמי, הערכים והביטוי האותנטי של האדם.

כך גם יוותר אדם על קרבה אינטימית אל בני אדם אחרים היות וקרבה כזו יכולה להמיס את הבידוד ולעורר מחדש את כאב הפצע בערך העצמי.

דרך זו יוצרת מעגל אכזרי שכן ככל שהאדם ימנע יותר מהתמודדות ישירה עם העולם כך הפגיעה בערך העצמי תגדל, מה שיעצים את הבידוד וכן הלאה.

הדרך המאתגרת והלא פשוטה אותה מציעה הפסיכותרפיה לפגיעה בערך העצמי היא לרדת אל שורשי הפצע הזה ולשקם את חווית הערך הזו מהיסוד.

בעבודה של הפסיכותרפיה המוקד עובר מעבודה על הדימוי העצמי בעיני אחרים לעבודה על חוויה פנימית של ערך העצמי ושיקום ליבת חיי הנפש שלנו.

במהלך העבודה תהיה הכרות מחודשת עם המקומות הראשוניים שקפאו או בודדו בתוכנו.

כך ניפגש מחדש עם ההזדקקות הראשונית, עם החלומות הראשוניים שהדחקנו ושיכולים לספר לנו מי אנחנו באמת ועם שדים פנימיים שמתחבאים בתוכנו ומעלים בנו פחד להתבטא ולומר את מי שאנחנו באופן אותנטי בדיבור ובפעולה בעולם.

איך מצליחים להגיע בטיפול לחוויות טראומטיות שאנחנו אפילו לא זוכרים? ולמה בעצם לעסוק בהיסטוריה במהלך טיפול?

שתי השאלות החשובות האלו קשורות זו בזו.

הן חשובות גם כיוון שהן מטרידות רבים בעולם הטיפולי של ימינו שמחפשים תהליכים מהירים של כאן ועכשיו וגם כיוון שהן עוסקות בליבו של התהליך הטיפולי של הפסיכותרפיה הקיומית.

המטרה המרכזית של הטיפול היא  היכולת להיות נוכחים במלואנו בכאן ובעכשיו. ואולם חוויות טראומטיות בעבר מתקבעות בתודעה וגורמות לכך שגם אם אנחנו לא מתעניינים בהיסטוריה ההסטוריה מתעניינת בנו…

כדי להבין כיצד ארוע טראומטי נפשי ״ עוצר את הזמן״ ומקפיא את הרגע צריך להבין כיצד עובדת מערכת ההגנה שלנו מול ארוע טראומטי. 

טראומה, בניגוד לחשיבה המקובלת, אינה חייבת להיות ארוע קיצוני חד פעמי.

הטראומה מוגדרת כארוע שגורם לרגש מסויים להופיע בעוצמה כזו שאנחנו לא מסוגלים להכיל באותו רגע. זה יכול להיות רגש של כאב, עלבון, השפלה, פחד ועוד.

הנפש מאויימת אז מלחוות התפרקות מעוצמת הרגש. מנגנון ההגנה מקפיא את הרגע הזה וכמו שלימד אותנו פרויד, התודעה מדחיקה את הרגע הקפוא הזה.

כאן אפשר להוסיף ולשאול – או קיי, אז מה רע בהדחקה הזו אם היא כל כך מוצלחת? למה אנחנו צריכים לנבור בעבר ולפתוח את תיבת הפנדורה של מה שהדחקנו בהצלחה כזו?

התשובה לשאלה הזו היא מורכבת. היא מורכבת כי האמת היא שלרוב מי שמגיע לטיפול מגיע כיוון שמשהו בתיבת ההדחקה התחיל ״ לדלוף״ לתוך ההכרה.

זה יכול להיות בעקבות זעזוע רגשי שהתרחש עכשיו וטלטל את הנפש או בעקבות סימפטום נפשי לא ברור מטריד שמעיד בהבנתנו על ״ חזרתו של המודחק״.

מסתבר שעם כל היעילות של מערכת ההדחקות שלנו, המבנה הלא מודע המודחק אינו יציב כפי שהיינו חושבים שהוא יהיה.

חוויות טראומטיות שלא עובדו באמת ולא נחוו הופכות למעין רוחות רפאים שממשיכות לשוטט בקרקעית התודעה שלנו וכל ערעור של הקרקע עשוי לעורר את השדים האלו מתרדמתם הקפואה.

זהו גם ההסבר ״לשרשרת הטראומטית״ שאנשים חווים לעיתים במובן זה שארוע טראומטי אחד מערער ואז מעורר הדחקות מלפני שנים רבות ואז האדם מרגיש  מותקף מחזיתות רבות שאפילו לא ידע על קיומן.

שלא כמו בבדיקה גופנית, למטפל הנפשי אין מכשיר רנטגן או c.t שמאפשר לראות באופן ישיר את שורשי הטראומה והשבר הנפשי. את השורשים הללו אנחנו מגלים בטיפול מתוך חיי היום יום שאותם מתאר וחווה המטופל.

ההנחה היא שחוויות טראומטיות שקפאו והודחקו נוטות לשחזר את עצמן ולחזור שוב ושוב ביום יום.

כך הדוגמא הקלאסית היא של גבר או אישה שעברו טראומת התעללות בילדות ומוצאים את עצמם שוב ושוב בתוך קשרים זוגיים שבהם הם חווים התעללות.

הדינמיקה של ההתעללות תופיע בטיפול והמטופל לא יקשר במודעות שלו את הקשרים הכושלים אל ההתעללות שחווה בילדות, כיוון שזו הודחקה.

רק מתוך ההסכמה לחוות את ההתעללות הזו ולעבור דרך הטראומה יפסק מנגנון החזרה הטראומטי והאדם יחפש קשר שבאמת מייטיב עימו, קשר מתקן.

כך גם בשעה שאיננו זוכרים את הטרואמה או מקורותיה, היא שבה ומחפשת ביטוי בחיי היום יום ומתוך הביטוי הזה אנחנו מצליחים להבין לאחור את הפצע שמוביל לסיטואציה המטרידה בחיינו.

עבודת חשיפת הקוד הטראומטי שמפעיל אותנו וההתניות ששולטות בהתנהלותנו היא עבודה מורכבת ומאתגרת. במידה מסויימת היא דומה לניקוי של שדה מוקשים משטח אדמה או ניקוי רעלים מבאר מיים.

בשל המורכבות הזו מעדיפים רבים לקצר דרכים ולחפש את הפתרון מעל פני הקרקע, ״ מתחת לפנס״.

ואולם עבודת עומק עם המקורות הטראומטיים על כל המורכבות שלה מאפשרת לעשות שינוי אמיתי ועמוק באופן בו אנחנו תופסים את עצמנו והעולם.

הטראומות המודחקות מכרסמות בבסיס הערך העצמי שלנו ועבודת הריפוי מאפשרת שיקום ערך עצמי זה.

תוצאה ישירה מכך היא שיפור היכולת שלנו ליצור ערך עבור הזולת שמולנו ועבור החברה שבה אנו חיים.

על היחס בין הזהות והמיניות שלנו

למיניות שלנו שני היבטים.

היבט אחד הוא ההיבט הביולוגי-אבולוציוני, ביטוי של דחף השרדותי של העמדת צאצאים ודור המשך.

הפאן השני המורכב לא פחות הוא ההיבט הנפשי-רגשי.

הפסיכואנליזה בכלל ופרויד בפרט הקדישו חקירה מרובה למיניות כמקום מרכזי בחיי הנפש של האדם. ישנה אמת גדולה בהבנה שרצפת הנפש שלנו ועיצוב הזהות מתחילים במיניות הגופנית ובתשוקה של התנוק אל גוף ההורה.

התשוקה הראשונית של המיניות מבטאת את ההזדקקות העמוקה ביותר שלנו ואת הכמיהה העמוקה ביותר שלנו למפגש, מגע והשתתפות בעולם.

כפי שנראה בהמשך, בגלל השבריריות והפגיעות העצומה של ליבת המיניות שלנו, הרי שפגיעה מינית היא לרוב פגיעה קשה היות ונוגעת במקום הרגיש והראשוני ביותר של התהוותנו.

על פי הפסיכואנליזה, במידה והתשוקה הראשונית הזו מטופלת באופן הולם הרי שהיא עוברת תהליך של סובילימציה והתשוקה המינית הראשונית אז תופיע בעולם הבוגר כסקרנות, תשוקה, אהבת החיים וגילוי העולם כל רגע מחדש.

ואולם, לעיתים נקטעת הנביעה של המיניות אל העולם. הקטיעה יכולה למשל להיות בעקבות חוויה טראומטית כמו תקיפה, הטרדה או ניצול. לעיתים הפגיעה היא בעקבות מחסום סביבתי התפתחותי כלשהו כמו למשל דיכוי חברתי/משפחתי מתוך אידאל מיניות הגמוני, שמרני או דתי.

במצבים אלו הרי שהמיניות תעבור הדחקה, הכחשה ולעיתים פיצול ממרכז ההויה שלנו.

המפגש אז של האדם עם עולמו יהיה מפגש חלקי, חסר, חוויה של עולם חסר צבעים.

האהבה והתשוקה יחוו אז כמקומות אפלים/מסוכנים/אסורים והביטוי שלהם ידוכא או יוסווה בפנטזיות נסתרות אך רחוקות מהתודעה והחיים עצמם.

לחלופין, המיניות תופיע כאקט מנוכר וחסר רגש, אפיזודה ריגושית ותו לא.

ההשלכה על הנפש של הדרה כזו של המיניות מחיי הנפש המודעים היא שחלק גדול מכח העיצוב של חווית הקיום והזהות שלנו כ"הוויה משתוקקת" מתכווץ ויוצא מהמשחק.

למרווח הזה עשויות אז להכנס חרדות, דכאונות, התמכרויות, המנעות מסיטואציות אינטימיות, תחושת חוסר מימוש וחוסר הנעה להשתתף בעולם.

אדם במצב זה יכול שימצא את עצמו ביחסים חסרי תשוקה, עבודה שאינו אוהב וסביבה מנוכרת. לעיתים הסיבה לסיטואציות אלו היא הרחקת האדם מ"סכנת" התשוקה ומאש המיניות הטמון בה, שעימה לא למד להתמודד.

במצבים קיצוניים יותר עשויה הדחיית המיניות מהמודעות להוביל לפרוורסיות הרסניות לעצמי או לאחר כמו ביטויי קצה מיניים מסוכנים, שימוש במיניות כהתקפה על העצמי ( בושה, אשמה,השפלה) או על האחר (תקיפה, הטרדה, ניצול), סאדיזם וצורות אחרות של מיניות הרסנית.

מטרת התהליך במקרים בהם נפגעת המיניות והתשוקה של האדם אל העולם היא חידוש מקור הנביעה הזה.

חלק מהותי מתהליך הריפוי יהיה אז הבנה עמוקה של חווית הפגיעה שחסמה את נתיב הארוס בחיים והכרות מחודשת עם התשוקה הפנימית שהודרה ככח שבאפשרותו לעצב מחדש את העצמי ואת עולם היחסים בו אנו חיים.