איך מצליחים להגיע בטיפול לחוויה טראומטית שאנחנו אפילו לא זוכרים? ולמה בעצם לעסוק בהיסטוריה במהלך הטיפול?

שתי השאלות החשובות האלו קשורות זו בזו.

הן חשובות גם כיוון שהן מטרידות רבים בעולם הטיפולי של ימינו שמחפשים תהליכים מהירים של כאן ועכשיו וגם כיוון שהן עוסקות בליבו של התהליך הטיפולי של הפסיכותרפיה הקיומית.

המטרה המרכזית של הטיפול היא היכולת להיות נוכחים במלואנו בכאן ובעכשיו.

ואולם חוויות טראומטיות בעבר מתקבעות בתודעה וגורמות לכך שגם אם אנחנו לא מתעניינים בהיסטוריה ההסטוריה מתעניינת בנו.

כדי להבין כיצד ארוע טראומטי נפשי ״ עוצר את הזמן״ ומקפיא את הרגע צריך להבין כיצד עובדת מערכת ההגנה שלנו מול ארוע טראומטי.

קרא עוד…



טראומה, בניגוד לחשיבה המקובלת, אינה חייבת להיות ארוע קיצוני חד פעמי.

הטראומה מוגדרת כארוע שגורם לרגש מסויים להופיע בעוצמה כזו שאנחנו לא מסוגלים להכיל באותו רגע. זה יכול להיות רגש של כאב, עלבון, השפלה, פחד ועוד.

הנפש מאויימת אז מלחוות התפרקות מעוצמת הרגש. מנגנון ההגנה מקפיא את הרגע הזה וכמו שלימד אותנו פרויד, התודעה מדחיקה את הרגע הקפוא הזה.

כאן אפשר להוסיף ולשאול – או קיי, אז מה רע בהדחקה הזו אם היא כל כך מוצלחת? למה אנחנו צריכים לנבור בעבר ולפתוח את תיבת הפנדורה של מה שהדחקנו בהצלחה כזו?

התשובה לשאלה הזו היא מורכבת. היא מורכבת כי האמת היא שלרוב מי שמגיע לטיפול מגיע כיוון שמשהו בתיבת ההדחקה התחיל ״ לדלוף״ לתוך ההכרה.

זה יכול להיות בעקבות זעזוע רגשי שהתרחש עכשיו וטלטל את הנפש או בעקבות סימפטום נפשי לא ברור מטריד שמעיד בהבנתנו על ״ חזרתו של המודחק״.

מסתבר שעם כל היעילות של מערכת ההדחקות שלנו, המבנה הלא מודע המודחק אינו יציב כפי שהיינו חושבים שהוא יהיה.

חוויות טראומטיות שלא עובדו באמת ולא נחוו הופכות למעין רוחות רפאים שממשיכות לשוטט בקרקעית התודעה שלנו וכל ערעור של הקרקע עשוי לעורר את השדים האלו מתרדמתם הקפואה.

זהו גם ההסבר ״לשרשרת הטראומטית״ שאנשים חווים לעיתים במובן זה שארוע טראומטי אחד מערער ואז מעורר הדחקות מלפני שנים רבות ואז האדם מרגיש מותקף מחזיתות רבות שאפילו לא ידע על קיומן.

שלא כמו בבדיקה גופנית, למטפל הנפשי אין מכשיר רנטגן או c.t שמאפשר לראות באופן ישיר את שורשי הטראומה והשבר הנפשי. את השורשים הללו אנחנו מגלים בטיפול מתוך חיי היום יום שאותם מתאר וחווה המטופל.

ההנחה היא שחוויות טראומטיות שקפאו והודחקו נוטות לשחזר את עצמן ולחזור שוב ושוב ביום יום.

כך הדוגמא הקלאסית היא של גבר או אישה שעברו טראומת התעללות בילדות ומוצאים את עצמם שוב ושוב בתוך קשרים זוגיים שבהם הם חווים התעללות.

הדינמיקה של ההתעללות תופיע בטיפול והמטופל לא יקשר במודעות שלו את הקשרים הכושלים אל ההתעללות שחווה בילדות, כיוון שזו הודחקה.

רק מתוך ההסכמה לחוות את ההתעללות הזו ולעבור דרך הטראומה יפסק מנגנון החזרה הטראומטי והאדם יחפש קשר שבאמת מייטיב עימו, קשר מתקן.

כך גם בשעה שאיננו זוכרים את הטרואמה או מקורותיה, היא שבה ומחפשת ביטוי בחיי היום יום ומתוך הביטוי הזה אנחנו מצליחים להבין לאחור את הפצע שמוביל לסיטואציה המטרידה בחיינו.

עבודת חשיפת הקוד הטראומטי שמפעיל אותנו וההתניות ששולטות בהתנהלותנו היא עבודה מורכבת ומאתגרת. במידה מסויימת היא דומה לניקוי של שדה מוקשים משטח אדמה או ניקוי רעלים מבאר מיים.

בשל המורכבות הזו מעדיפים רבים לקצר דרכים ולחפש את הפתרון מעל פני הקרקע, ״ מתחת לפנס״.

ואולם עבודת עומק עם המקורות הטראומטיים על כל המורכבות שלה מאפשרת לעשות שינוי אמיתי ועמוק באופן בו אנחנו תופסים את עצמנו והעולם.

הטראומות המודחקות מכרסמות בבסיס הערך העצמי שלנו ועבודת הריפוי מאפשרת שיקום ערך עצמי זה.

תוצאה ישירה מכך היא שיפור היכולת שלנו ליצור ערך עבור הזולת שמולנו ועבור החברה שבה אנו חיים.