הפרידה מ"מדינת לו רק הייתי…"

"מרגע שאנחנו מסכימים לבוא במגע עם הרגש הקשה ולהקשיב לו אנחנו מפתחים יכולת עמידה מול הממשות של חיינו ומתעמתים איתה בלי צורך קבוע להמלט אל מרחב הדמיון האלטרנטיבי."
 
מאת: אסף לב
 
כולנו יודעים ומבינים שכל מה שיש לנו באמת הוא הרגע הזה, כאן ועכשיו.
 
כל מה שבאמת קורה, מתרחש ומשפיע קורה ממש עכשיו.
 
גם אם הסיבות שלו נעוצות בעבר והתוצאות שלו יופיעו בעתיד הרי שהוא מתקיים ממש מתחת לרגלינו.
 
ההתרחשות הזו מתחת לקרקע שלנו מבעבעת ובוערת ולכן לעיתים קשה לנו להיות לגמרי נוכחים אל מול הבעירה הזו של הרגע הנוכחי.
 
נוכחות אמיתית ברגע הנוכחי היא קצת כמו להתקרב אל קצה התהום ולהתבונן בה, להיות קרוב לאש חשופה.
 
הבעירה של הרגע הנוכחי מעוררת אותנו אל החד פעמיות של קיומינו אך גם מעוררת בנו את הפחד להשרף בעוצמה הבעירה הזו.
 
במאמר זה הייתי רוצה להתייחס אל אחת ההגנות הנפוצות ביותר שלנו על מנת להמנע מהבעירה של הנוכחות ברגע הזה.
 
לנתיב הבריחה הזה אני קורא
״ארץ לו רק הייתי…״.
 
כך למשל: ״לו רק הייתי בוחר באופציה השניה… לו רק הייתי מחכה קצת…לו רק הייתי מחליטה ליסוע.. לו רק הייתי אומר לה שאני רוצה.. " ועוד ועוד תסריטי עבר.
 
׳ארץ לו רק הייתי…׳ היא ארץ המקלט שלנו מפני מה שקורה בפועל, מה שמתרחש.
 
לעיתים קרובות מאד קשה לנו עם הרגע הנוכחי והמראה שהוא שם בפנינו.
 
קשה לנו לראות לפעמים במציאות הקיימת כמה השליטה שלנו על חיינו מוגבלת וכמה נקבעים חיינו על ידי כוחות שאין לנו כל שליטה עליהם.
 
בנוסף, הרגע הנוכחי מאיר לעיתים באור לא מחמיא את מי שהיינו רוצים להיות, את ׳אידאל האני׳ שנסדק אל מול המציאות.
 
מהסיבות הללו הפיתוי להמלט אל ׳ארץ לו רק הייתי…״ הוא עצום.
 
ב"ארץ לו רק הייתי…" אנחנו שולטים באופן מלא בנסיבות חיינו, בתנאים שאנו חיים בהם, בהתנהגות שלנו ושל אחרים, ובאפשרויות שיש בפנינו.
 
לפעמים בלי לשים לב, כל כך קשה לנו עם הרגע הקיים שבאופן לא מודע, כמעט אוטומטי, אנחנו נשאבים אל תוך המדינה האלטרנטיבית של "לו רק הייתי …"
 
לכאורה אין כל דבר בעייתי באזור הדמיון הזה והתחושות הנעימות שהוא מסב לנו.
 
ואולם, אם נדמה לרגע אדם שנוהג ברכב ולרגע אחד תמונת הכביש שלו מתחלפת בתמונה דמיונית של כביש אחר לחלוטין, הרי שהתאונה וההתנגשות עם משהו שנמצא בכביש הממשי תהיה בלתי נמנעת.
 
כלומר, הסכנה במנטליות של הבריחה האוטומטית ל"ארץ לו רק הייתי…" היא לנטוש את ההגה והמפגש עם המציאות הממשית ולהתרסק לתוך קיר שפשוט לא קיים במציאות האלטרנטיבית.
 
הבריחה הזו גם מחלישה את העצמי שלנו והיכולת שלנו לשאת את הרגשות העזים שהמציאות הממשית מביאה בעקבותיה.
 
ההרגעה של הבעירה והנחמה בעולם האלטרנטיבי גובים את המחיר שלהם בקושי הולך וגובר לנוע ולהתמצא במציאות הממשית.
 
כך למשל במקום להיות עם הרגע הממשי והתוצאות של פעולה שעשינו אנחנו נודדים אל העבר ושואלים ״ אילו רק הייתי מתנהג ופועל אחרת…״.
 
העיסוק והאנרגיה שלנו אז מוסטים מהעולם הממשי אל העולם האלטרנטיבי שבו אנחנו מתנחמים בתוצאה שונה או לחלופין מלקים את עצמנו שפעלנו כך ולא אחרת.
 
בשני המצבים, בין אם נלקה את עצמנו ובין אם נתנחם במציאות האלטרנטיבית, תשומת הלב שלנו והפוקוס שלנו לא יהיו במציאות הממשית ולכן נאבד את יכולתנו להתמודד עם המציאות באופן אפקטיבי ויעיל.
 
האימון במצבים כאלו הוא קודם כל להתעורר אל דפוס הבריחה של ״ארץ לו רק הייתי…״.
 
בחירה בדרך הזו תחייב אותנו לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו בדרך וההשלכות שלהן.
 
נצטרך לזכור שבכל רגע נתון אנחנו עושים את הטוב ביותר לו אנו מסוגלים עם המשאבים הפנימיים והחיצוניים שלנו.
 
מרגע שאנחנו בוחרים לא ללכת למרחב הדמיון אלא להיות עם הבעירה של הרגע הקיים אנחנו יכולים להעזר בשאלה : ״אז מה אני לא מסכים להרגיש עכשיו״?
 
בדרך כלל התשובה לשאלה המקדמת הזו היא אחת ממשפחת הרגשות הקשים והבוערים כמו פחד, כאב, אשמה, בושה, זעם, קנאה ועוד.
 
מרגע שאנחנו מסכימים לבוא במגע עם הרגש הקשה ולהקשיב לו אנחנו מפתחים יכולת עמידה מול הממשות של חיינו ומתעמתים איתה בלי צורך קבוע להמלט אל מרחב הדמיון האלטרנטיבי.
 
באופן זה אנחנו מסגלים לעצמנו ׳מנטליות לוחמת׳ מעצימה שמסכימה לחיות בכאן ועכשיו עם כל מה שהרגע הזה מביא איתו.
 
רק הסכמה אמיתית להיות חשוף ברגע הנוכחי תאפשר לנו להתבגר באמת.
 
בגרות כזו היא קבלה של חוסר השליטה המלאה שלנו על העולם והכוחות האדירים הפועלים בו ומתוך כך גילוי מרחב החופש שלנו שבו אנחנו יכולים לפעול, ולעשות הבדל באמת.
כתבות נוספות

הישארו מעודכנים

הירשמו למנוי וקבלו עדכון אישי בכל כתבה חדשה

ההרשמה בוצעה בהצלחה.

מעכשיו תקבלו עדכון אישי בכל כתבה חדשה שתתפרסם באתר.