על דכאון אפלטוני והריפוי על פי ניטשה

אפלטון, פילוסוף יווני שחי במאה הרביעית לפני הספירה, נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים ביותר מבחינת ההשפעה על החשיבה של העולם המערבי והתפיסה שלנו את עצמנו בעולם.

אנשים רבים לא מודעים לכך אך הנחות יסוד רבות שאנחנו לוקחים כמובנות מאליהן אודות עצמנו ואודות העולם מקורן ביוון של אותה תקופה ובאפלטון באופן יחודי.

אחת ההנחות המרכזיות הללו שהוריש אפלטון לעולם המערבי היא התאוריה בדבר עולם האידאות.

קרא עוד…

אפלטון טען שאדם נולד לעולם שבו קיימות אידאות שתלויות מעלינו באופן אוביקטיבי כשם שהשמיים והכוכבים תלויים מעלינו.

תכלית האדם בעולם הזה על פי אפלטון היא להגשים את האידאות הללו ולהתאים את צורת החיים, החשיבה והפעולות שלנו אל אידאות אלו.

כך למשל ישנה אידאה של יופי שעל פיה אדם צריך להראות, אידאה של טוב, על פיה האדם צריך לנהוג, אידאה של חוכמה, אידאה של צדק, אידאה של אהבה, אידאה של כשרון ועוד ועוד אידאות.

תפיסה זו של האידאות כל כך עוצמתית וכל כך חדורה בנו עד שאנחנו לא באמת מבינים עד כמה היא מפעילה את כל צורת התפיסה והשיפוט שלנו את עצמנו והערך שלנו בעולם.

את עוצמת ההשפעה של תפיסת האידאות האפלטונית ראיתי כשהקשבתי למטופלים שהגיעו לקליניקה בעקבות תחושת דכאון שבדיעבד קראתי לה 'דכאון אפלטוני'.

הבנתי שבמקרים רבים הדכאון שאותם מטופלים חשו נבע מכך שהם באמת האמינו שיש אי שם איזו שהיא אידאה שמימית של טוב, יופי, חוכמה, הצלחה, כשרון ובאופן כללי אידאה של ״החיים הנכונים״.

מטופלים אלו חשו שהם אינם חיים על פי האידאות האלו ולכן חייהם אינם שווים וזאת כיוון שהם הם אינם טובים מספיק, חכמים מספיק, מוצלחים מספיק, כשרונים מספיק ויפים מספיק, על פי אותן אידאות כמובן.

פעמים רבות התחושה הקשה מועצמת בגלל קנאה באחרים ש״ מגשימים״ את אותן אידאות שעל פיהם אנחנו אמורים לחיות.

כל יום וכל שעה בחייהם של אותם מטופלים הופכים לסיבה טובה להלקות את עצמם על הכשלון שלהם לחיות את החיים שלהם בהתאם לאותן אידאות.

במאה התשע עשרה קם פילוסוף אחר שבעיני היה לא פחות גדול וחשוב מאפלטון והוא היה הראשון שהעז להטות את דרך החשיבה האפלטונית הזו מהיסוד.

לפילוסוף הזה קראו ניטשה והמשפט שלו שמתאר באופן העמוק ביותר את המהפיכה שהוא ביקש ליצור בחשיבה שלנו היא ״אלוהים מת״.
את האמירה המפורסמת הזו של ניטשה צריך בעיני להבין הרבה יותר לעומק מרק הצהרה על ״חזרה בשאלה״.

עבור ניטשה האלוהים סימן את כל אותו מערך אידאות אפלטוני שחי בשמיים גבוה ושעל פיו אנחנו אמורים לחיות את חיינו.

ניטשה למעשה הכריז באמירה שאלוהים מת שהאנושות צעדה בכיוון מוטעה כאשר ניסתה לכוון את עצמה לפי אידאות שכביכול נמצאות שם למעלה ולייסר את עצמנו כאן למטה על כשלוננו לחיות על פי אותם אידאות.

מעבר לזה, על פי ניטשה גם מי שמצליח לחיות על פי אותו מערך אידאות עליון למעשה משלם מחיר כיוון שההצלחה הזו אינה באמת שלו, אינה אותנטית עבורו.

במובן מסויים על פי ניטשה גם מי שהצליח להתאים עצמו לאידאות הופך ל'דוגמן' של חוכמה, כשרון, הצלחה, שאינם באמת שלו.

במקום עולם אידאות אפלטוני, אותו מערך שניטשה כינה ״אלוהים״, הערך העליון שאותו הציב ניטשה עבור האדם הוא היצירתיות והאותנטיות.
 
כלומר במילים אחרות ניטשה האמין שבכוחו של כל אדם ליצור ולעצב מתוך עצמו את אותם אידאות שעל פיהם הוא רוצה לחיות.
 
ניטשה האמין שאותו אלוהים שמעצב את דרך החיים הטובה והנכונה נמצא אצל כל אדם בפוטנציאל והיצירתיות היא הדרך לבטא ולחיות את האלוהות הפנימית של חיינו.
 
מעבר לערך העצום עבור העצמי של האדם לתפיסה של ניטשה יש תרומה עצומה לכל עולם היחסים של האדם.
 
כשם שהאידאות האפלטוניות כופות את עצמן על האדם, כך בתוך יחסים האדם מצפה לא רק מעצמו אלא גם מהזולת שאיתו(ילד, בן זוג, חבר ) להכפיף את עצמו לאותו מערך אידאות ולצפות שהסביבה כולה תחייה על פי האידאות ״הנכונות״.
 
זוהי תפיסה שיכולה להוביל לסכסוכים אין ספור ופעמים רבות גורמת לאנשים לכלות אנרגיה רבה של חיים בנסיונות להטיף ו״לחנך״ אחרים לחיות על פי האידאות השמימיות שנמצאות אי שם.
 
אמונה כזו גם מזמנת המון אכזבות כשאנחנו מגלים שאחרים מסרבים להתאים את עצמם לאידאות אלו.

 

קשר בריא על פי גישה זו היא דווקא לקבל את הזכות של כל אחד לעצב מתוכו את האידאות שעל פיו היא יחייה ולעזור אחד לשני להגשים את הערכים והחלומות שלו עצמו.

מהבחינה הפסיכולוגית טיפולית המחשבה של ניטשה סללה את הדרך לטיפול בדכאון שנובע מכשלון לחיות את החיים לפי אידאות חיצוניות( שלפעמים מגלמים ההורים, החברה הקרובה, וכו.

הטיפול פותח את האפשרות לחיים של יצירתיות שבהם האדם מבין מתוכו שהוא היחיד שיכול באמת להציב את האידאות של טוב, נכון, ואמיתי שעל פיהם היא יכוון וינווט את דרך חייו.