שאלות שנשאלתי

הפסיכותרפיה הקיומית היא תהליך עמוק, אפקטיבי ומשנה חיים במובנים רבים. עם זאת, פסיכותרפיה בקליניקה פרטית היא ברוב המקרים תהליך ממושך ויקר, הן מבחינת המשאבים הנפשיים הכרוכים בחשיפה ובניית אמון והן מבחינת המשאבים החומריים של זמן וכסף. . על כן האינטרס המשותף הן של המטפל והן של המטופל הוא לדעת ולזהות כמה שיותר מוקדם בתחילת הדרך שהתהליך אכן מתאים ונכון למטופל במובן זה שיכול לסייע וליצור ערך ממשי עבורו.

קרא עוד...

מנסיוני משך שנים ארוכות בליווי תהליכים טיפוליים בקליניקה למדתי שהפגישה הראשונה עשויה להיות משמעותית מאד בהבנה של מידת ההתאמה של הגישה הטיפולית המסויימת למטופל שמתחיל את התהליך . במובן מסויים אפשר לראות בפגישה הראשונה ( ובעצם בכל פגישה בתהליך) כתהליך בפני עצמו של מגע ראשוני והכרות עם הגישה והמטפל. כמובן שבהמשך המסע הטיפולי הדרך הולכת לעומק ונחשפים נופים חדשים ושונים אך הצעדים הראשונים בפגישה הראשונה יכולה ללמד את המטופל רבות לגבי התהליך. כך למשל יכול המטופל ללמוד בפגישה הזו את הקצב שבו מתנהל התהליך ולהבין אם הקצב הזה מתאים עבורו. כך גם יכול להתרשם המטופל בפגישה הראשונה מהקשר שנוצר עם המטפל ולשאול את עצמו האם היה רוצה לבחור במטפל המסויים הזה כשותף למסע האינטימי והעמוק של הפסיכותרפיה. בפגישה הראשונה יכול גם להעלות המטופל כל שאלה, בקשה או הבהרה לגבי האופן בו מתבצע התהליך ולהבין כיצד הוא יכול לסייע לו. בנוסף לכל אלו, האינדיקציה החשובה ביותר בעיני שיש למטופל בסיום הפגישה הראשונה כדי לדעת האם התהליך יכול להתאים לו היא השאלה ״ האם אני יוצא מהפגישה הזו באותו אופן בו נכנסתי אליה מבחינת התחושה, הרגש והמחשבות שיש לי ביחס לעצמי ולסיבה בגללה פניתי לטיפול ?״ אם התשובה לשאלה הזו היא שהמטופל יוצא מהפגישה הראשונה באותו אופן בו נכנס אליה אני יכול לאמר מנסיוני ברמה גבוהה של ודאות שכדאי שהמטופל ישקול האם הדרך הזו אכן נכונה עבורו. לעומת זאת אם המטופל חווה בסיום המפגש הראשון תזוזה ושינוי מהאופן בו הוא נכנס אל הפגישה הרי שהתחושה הזו עשויה להעיד על כך שנוצר בפגישה ערוץ תנועה ושינוי שהמשך התהליך יכול בוודאי להעצים, להעמיק ולהרחיב. ​

המונח ׳תקרת זכוכית׳ מתאר מצב בו אדם חווה פער בין הרצון שלו להיות במקום מסויים בתחום חיים מסויים לבין המקום שבו הוא נמצא בפועל. המושג 'זכוכית' משקף את העובדה שהחומה ביני ובין המקום בו אני רוצה להיות היא שקופה עבורי, כלומר איני יכול לראות את הסיבה שמונעת ממני להגיע למקום שאני רוצה אך ברור לי שמשהו חוסם אותי באופן עקבי מלהגיע לשם.

קרא עוד...

הדוגמא המובהקת ביותר בחברה לתקרת זכוכית הוא עניין ה׳מעמד׳. לאורך תקופות שונות בהסטוריה באזורים שונים של העולם, מצאו את עצמם חלק מהאוכלוסיה כמשתייכים ל׳מעמד׳ נחות יותר מאשר אחרים. כך למשל נשים במשך שנים רבות זכו למעמד כזה ונמנעה מהם לדוגמא הזכות להשתתף בבחירות. כך גם השחורים בארצות הברית היו משך שנים במעמד נחות של עבדים וגם לאחר מכן סומנו כנחותים מהמעמד הלבן. הקרנת המסר כלפי חלק מבני החברה כנחותים מהשאר מייצרת תחושה פנימית של ערעור ערך וחוסר מסוגלות ועל כן מייצרת מעין ׳תקרת זכוכית׳ שמפרידה בינם ובין השאר. לפעמים אפילו בתוך המשפחה נוצרים 'מעמדות' כך שלמשל אחד הילדים מוגדר כ׳מוצלח׳ בעוד שאחר מסומן ככזה ש׳לא יגיע רחוק׳. התיוגים הללו שמופנמים עשויים להפוך לתקרת זכוכית עבור האדם שמאמין במגבלות ובתבניות שתייגו אותו לתוכם. אם נכליל את אופן היווצרות תקרת הזכוכית ניתן לומר שכל הגדרה, תיוג, או תיבנות שמגיעה אלינו מבחוץ ושאנחנו מאמינים בה עשוייה לאורך זמן להחוות על ידינו כמגבלה ממשית ולחסום את הנביעה שלנו כתקרת זכוכית מעל ראשינו ולצמצם את אופק התנועה שלנו בעולם. כך אנחנו יכולים למצוא את עצמו בעולם מנסים באופן מודע להצליח ולעשות את מיטב יכולתנו בשעה שבאופן לא מודע מתקיימת בתוכנו אמונה מגבילה כמו ׳אני לא חכם מספיק להצליח׳ או 'אין בי את מה שדרוש למשימה הזו׳ או 'הכח תמיד יהיה אצל אנשים אחרים' ועוד ועוד אמונות שכמו משקולות סוחבות אותנו הרחק מהמקום בו אנחנו רוצים להיות. ישנן גישות שונות להתמודדות עם תקרת זכוכית. דרך אחת היא להתעלם או להתכחש לתקרה הזו, ככל הנראה מתוך רצון להמנע מהתסכול הכרוך בזיהוי של תקרה כזו. המחיר של עמדה כזו הוא צמצום מרחב המחייה הנפשי/פיזי שלנו לתחומי המגבלה שלמדנו להאמין לה של תקרת הזכוכית. עמדה שונה כלפי תקרת זכוכית היא הנסיון לנפץ אותה בכח, לפרוץ אותה כדי ללכת מעבר לה. הסכנה בגישה שלא לוקחת בחשבון את התהליך הדרוש להמסת חומת זכוכית היא הכחשה והדחקה של חלקי נפש בתוכנו. הנזק שיכול לנבוע מקיצור דרך כזה הוא פיצול של התודעה שלנו כך שחלק אחד בנו יכול לומר שהוא מעבר לחומת הזכוכית והשתחרר מהאמונה המגבילה בעוד שחלק אחר שלא עבר את הטרנספורמציה מוכחש ומודחק אל תוך התודעה פנימה. התוצאה של תהליך חלקי כזה עשויה להיות פאסאדה של כח ובטחון כלפי חוץ שבבסיסה פחד, כאב וחולשה שמקורן באותן אמונות מגבילות שנותרות ללא שינוי. הדרך השלישית שאותה מאמצת הפסיכותרפיה הקיומית להתמודדות מול תקרת זכוכית היא פיתוח אסטרטגיה שמצד אחד תזהה ותתעמת עם תקרת הזכוכית אך תעשה זאת באופן שימוסס את תקרת הזכוכית הזו מבפנים כך ששברים מאותה זכוכית לא יחדרו לתוכנו. המשמעות הפרקטית של המסת אותה תקרת זכוכית היא כניסה אל לב המנגנון שיצר את אותה תקרה מלכתחילה. ההבנה היא שגם אם מקורה של תקרת הזכוכית היא במסרים ותיוגים מודעים או לא מודעים שהגיעו אלינו מהסביבה, הרי שמה שבפועל יצק את אותה תקרת זכוכית מעל ראשינו הוא האמונה שלנו באותם תיוגים ומסרים שלאורך זמן ובעקביות קיבעה את תקרת הזכוכית המגבילה בתוכנו פנימה. חלק משמעותי מהמסת תקרת הזכוכית היא להתחיל להטיל ספק באותן אמונות, מסרים ותיוגים חיצוניים שלרוב מצאו את דרכן אלינו בילדות. הסיבה לכך היא שכילדים אנחנו מאד פתוחים ופגיעים לכל שדר של הסביבה החיצונית ולכן נוטים לאמץ ולהאמין בכל מבט או תיוג חיצוני כלפינו. דווקא האמונה שלנו בערכנו ובמי שאנחנו יכולה לתת לנו את הכח להפריד מאיתנו אמונות מגבילות בעצמיות שלנו ולהמיר את האמונות הללו באמונות מקדמות, מחזקות ומרחיבות. זיהוי של אמונות מגבילות, המסה שלהן והפרדות מהן הוא אינו תהליך פשוט שכן הוא מחייב כאמור כניסה אל תוך ליבת העצמיות שלנו, כור ההיתוך של כלל אמונותינו על עצמנו ועל העולם. ואולם, רק הסכמה לכניסה לעומקים הללו תאפשר באמת טיפול שורשי ומעמיק באותן חומות ותקרות זכוכית שמגבילות את החופש שלנו והאופק שלנו להיות כל מי שאנחנו באמת יכולים להיות.

חוסר הוודאות היא עובדה קיימת בעולמנו. בשלב זה או אחר בחיים אנחנו עשויים למצוא את עצמנו עומדים מול סיטואציות מאתגרות, כאלו שמפרקות את התוכניות המוקדמות שלנו ומאלצות אותנו להתמודד עם חוויות לא נעימות ולעיתים מאיימות כמו חרדה, כאב קיצוני, בושה, אשמה וחוסר אונים. אפשר לומר שמצבי משבר מעמידים אותנו עם הגב לקיר ומחייבים אותנו להגיב לסיטואציה באופן שלא מוכר לנו מארועים אחרים.

קרא עוד...

הפניה לטיפול מתחילה פעמים רבות בסיטואציה של משבר, כשדברים מתפרקים פתאום ולא ברור לנו איך להגיב באופן הכי נכון כדי להחזיר את הדברים למקום הקודם שלהם. השלב הראשוני בטיפול שמתחיל במצב משבר הוא כמו בחדר מיון סוג של רפואת חירום. המשימה בשלב הראשון הזה היא להחזיר את האיזון והוויסות למצבי הסערה הרגשיים כדי לאפשר להגיב ולחשוב באופן הבהיר ביותר אל מול הסיטואציה המשברית. כשחולף מצב המשבר והדברים חוזרים לאיזון עומדות בפנינו שתי אפשרויות – אפשרות אחת היא לשאוף לחזור למציאות הטרום משברית ולהמשיך לחיות כאילו דבר לא קרה. אפשרות אחרת עולה מתוך התחושה של אנשים רבים שדווקא במצבי משבר שבהם הקרקע המוכרת של המציאות נשמטת לנו מתחת לרגליים, אנחנו מתעוררים לגלות כוחות ואזורי נפש מאולחשים שלא הכרנו קודם לכן. באופן פרדוקסלי דווקא הזעזוע שיוצר המשבר עשוי לעיתים ״בלא כוונה״ לנפץ קירות זכוכית ולחשוף אופק אחר שקודם היה חסום בפנינו. במקרים האלו הפאזה השניה של הטיפול לאחר ההתערבות הישירה במצב המשברי, היא ההכרות המחודשת עם כוחות הנפש שהתגלו לנו ושרטוט מחדש של נתיב התנועה שלנו באופן שיהיה נאמן לעצמי המתחדש שנחשף. לסיכום אומר שמצבי משבר בהיבט הנפשי הם כמו סערת רוח חזקה שמכה בנו במפתיע, אנחנו יכולים לברוח מפניה ולאפשר לה לצמצם ולהקטין את חופש התנועה שלנו בעולם ואנחנו יכולים לעמוד מולה באופן ישיר ולהפוך את הרוח הזו לתנופה מתחת לכנפיים שלנו באופן שירים אותנו לאזורים חדשים בתוכנו ובעולם שאנו חיים בו.

אחד ממקורות ההשראה הגדולים בעיני של התהליך הטיפולי הוא הזן בודהיזם. מכל חוכמות המזרח העמוקות בכלל והבודהיזם בפרט, הזן בודהיזם הוא התמציתי והמזוכך מכל השיטות. רבות נכתב על הזן אך אנסה רק לתמצת את התרומה של רוח הזן לעבודה הטיפולית ולהתמודדות עם מצבי משבר. השעור החשוב ביותר שהזן מלמד הוא להתחיל בדיוק במקום שבו אנו נמצאים, כפי שהגדירה זאת המורה הבודהיסטית הגדולה פמה צ׳ודרון.

קרא עוד...

הכוונה היא להסכים לכל מה שמביא איתו הרגע הזה בלי לבקר או לשפוט. כך כל מחשבה, רגש, כמיהה, כעס, כאב או פחד יכולים לבוא אל החדר מתוך קבלה מוחלטת שלהם, בדיוק כפי שהם. ההסכמה והקבלה של מה שמופיע בתודעתנו מאפשרות להרפות את מנגנוני ההגנה שלנו ולהגיע לבהירות לגבי מקומנו בחיים, בעולם. כמו בעבודה עם מכשיר ניווט, עד שלא נסכים להיות היכן שאנחנו לא באמת נצליח להגדיר כיוון, שינוי ותנועה למקום חדש. עוד שעור חשוב שמלמד אותנו הזן הוא להרפות ממה ״שאמור״ להיות בחיינו, לשחרר את עצמנו מאחיזת צילם של ״האידאלים הגדולים״ שאינם באמת שלנו ולחיות את מה שקורה עכשיו ולא את מה שאמור היה לקרות. עצם העמדה השקטה הזו מאפשרת לנו באמת ״ לחשב מסלול מחדש״ באופן שיתאים באותנטיות למי שאנחנו מבלי להיות מוסטים על ידי אידאות שהותננו אליהם וחוקים שלא באמת בחרנו אף פעם. החיים על פי הזן בודהיזם הם פחות ״ טיול מאורגן״ ויותר מסע פנימי אל עבר הלא נודע. לסיום, התרומה השלישית והמשמעותית של הזן לחשיבה הטיפולית היא הקבלה שאין מחוץ לנו שום ״ אמת״ או תשובה נכונה מעבר לאמת הפנימית העמוקה שלנו. רק האמת הזו של הרגע הנוכחי, האמת של הגוף והלב, יכולה להנחות אותנו לתנועה אותנטית בעולם ורק מתוכה נוכל ליצור קשר אמיתי ופתוח עם אמיתות עמוקות של אנשים שסביבנו מתוך פתיחות, חופש וכבוד לאמת הייחודית הזו שהיא אנחנו עצמנו. ​

חרדה ודיכאון הם מופעים נפשיים הכרוכים פעמים רבות בסבל נפשי כבד. במקרי קיצון מוביל הסבל הזה לירידה ביכולת החשיבה, פגיעה בתפקוד ברמות שונות, ולעיתים אף עשוי לעורר מחשבות אובדניות כדי להפסיק בכל מחיר את הסבל. הפתרונות התרופתיים הנפוצים שמוצעים במקרים אלו פעמים רבות אינם מספקים לכשעצמם. גם פסיכיאטרים רבים כיום אינם מחזיקים עוד בעמדה ש"הכל נוירולוגי" ומאמינים שבנוסף לתרופות שעשויות למתן את הסימפטומים, מומלץ למטופליהם לטפל בעומק המצוקה שלהם בעזרת פסיכותרפיה.

קרא עוד...

הפסיכותרפיה הקיומית מעודדת את האדם לא רק להיפטר מהסבל הנפשי אלא גם לשאול שאלות ולהקשיב לסיפור שהסבל הזה, שמופיע כדיכאון או חרדה, מספר. ההנחה היא שהחרדה והדיכאון מתעקשים לספר לנו משהו על מעמקי הנפש שלנו, מתחת לשכבת המודעות, ומבקשים לקחת אותנו לאזורים חשוכים בתוכנו שלעתים אנחנו מבקשים שלא לראות ולא להרגיש. כך למשל במקרים רבים אני נתקל במטופלים שחווים לפתע דיכאון באמצע החיים. מטופל שבוחר להקשיב לדיכאון הזה מגלה פעמים רבות שהוא מאותת באופן חזק על כך שבאזורים מסויימים בחייו הוא הלך בדרכים שאינן שלו באמת, דרכים שהלב שלו לא היה בתוכם. החלק שבו שנותר מאחור, הלב שנשבר, המשיך להתקיים במפוצל והתחיל לייצר באיזה שהוא שלב בחיים את סימפטום הדכאון. מי שכן הולך בעקבות הקול שמבקש הדיכאון להשמיע פעמים רבות מסכים להתעורר לצורך לעשות שינוי בדרך החיים שלו באופן שיהיה נאמן יותר ללב, לקצב הפנימי ולאמת הפנימית שלו. גם חרדות מספרות לנו פעמים רבות אמת קיומית שאנחנו מנסים להיאטם מולה, לנעול את הדלת בפניה. כך למשל חרדת מוות או חרדה ממחלות – אם מוכנים להקשיב לחרדות אלו אפשר לשמוע שהם מספרות לאדם אמיתות שאולי קשה לו לשמוע ושהוא מעדיף להדחיק. חרדת המוות למשל יכולה להאיר באדם את ההבנה שהוא לא חי את החיים שהיה רוצה לחיות ואז המוות הופך להיות להחמצה שאי אפשר לשאת, כמו התחושה של למות לפני שהעזנו לחיות את עצמנו באמת. החרדה במקרה כזה הופכת לקריאת התעוררות לשינוי שיאפשר מימוש אותנטי יותר של החיים. כך גם חרדה ממחלות עשויה לספר למשל על הפגיעות של הגוף שאומר לאדם שהוא לא שומר עליו או לא אוהב ומעריך מספיק את גופו. אם נסכם את הדברים, הפסיכותרפיה הקיומית ערה לחלוטין לצורך להקל על הסבל שחרדה והדיכאון מסבים לאדם. עם זאת היא מסייעת לאדם גם לראות ולהבין את הסימפטומים הללו לא רק כמטרד שיש להיפטר ממנו אלא להשתמש בהם כקריאת התעוררות שמגיחה מתוך שכבות הלא מודע של נפשנו וקוראת לנו לשינוי עומק פנימי וחיצוני בחיינו. ​

טראומה היא מצב בו מתערער האיזון, שיווי המשקל שלנו בעמידה מול העולם. מערכת ההגנות שלנו בטראומה אינה מתפקדת כרגיל והדחקות מהעבר עשויות לצוף ולעלות אל התודעה. טראומה היא מצב של סבל נפשי גדול והפתאומיות שבה מתרחשת הטראומה מותירה בשלב הראשון של ההתמודדות אפקט של הלם. כאשר חולף ההלם הראשוני והאדם מתפנה למגע עם התכנים שמופיעים בעקבות הטראומה, מאפשר התהליך הטיפולי לעשות 'עיבוד' של החומרים שעולים ולהתייחס אל האירוע הטראומתי כצומת ומפנה של צמיחה ושינוי.

קרא עוד...

הטראומה יכולה להוות הזדמנות שניה להתמודדות עם הדחקות שבעבר לא הייתה אפשרות להתמודד איתן ולכן הודחקו. גם אם הטראומה קרתה כגזירת גורל וללא כוונה והסבה סבל רב, הרי שהמוכנות להישיר מבט אל מה שעולה בעקבותיה עשוי להפוך את הכאב ללמידה ואת הסבל ל'שכר לימוד' יקר אך מצמיח ומעורר בסופו של דבר. במידה והאדם בוחר שלא לעבד את החומרים הפוסט טראומטים ו"לתת לזמן לעשות את שלו", אזורי הנפש המודחקים שצפו יתקבעו שוב ומרחב התנועה הנפשי יצטמצם. זאת כדי להימנע מכל מה שעשוי לפתוח מחדש או לעורר אסוציאציות למעגל הכאב הטראומטי. ​

כמו מצבי נפש והתנהגות אחרים שעשויים להגביר את הסבל האישי, הפסיכותרפיה הקיומית רואה גם בהתמכרות סוג של סימפטום.
זהו סימפטום היות וההתמכרות מצביעה על מצב עומק נפשי שמחפש פתרון דרך ההתמכרות המסוימת. ההתמכרות יכולה להתבטא באופנים שונים כמו התמכרות לחומרים משני תודעה, לעבודה, לטלוויזיה, לאוכל, לסקס ולכל פעולה מעוררת/מקהת חושים אחרת.

קרא עוד...


הגדרה של התמכרות היא סוביקטיבית כאשר האדם מרגיש שהתנהגות שלו והמשאבים שהוא משקיע בהתנהגות זו הם מעבר לשליטתו ומנוגדת לאיך שהיה רוצה לנהוג לו היה פועל בחופשיות.
במצב של התמכרות האדם מרגיש שהוא קרבן של הפעילות וההתנהגות שלו, והיא אינה בהתאמה עם רצונו כוונותיו או אמונותיו. לטיפול בהתמכרות ישנן שתי רמות.
הרמה הראשונה היא הפסקה או וויסות של ההתנהגות במידה וזו מסכנת את האדם. הרמה השניה של העבודה היא ההבנה של המשאלה שעומדת מעבר להתנהגות ההתמכרותית.
פעמים רבות ניתן לראות שההתנהגות ההתמכרותית גורמת לאדם ״ לאבד את עצמו״ בתוך העונג/סבל של ההתמכרות ולחוות את עצמו בסוג של אחדותיות עם מה שסביבו. על פי פסיכולוגית העצמי (של היינץ קוהט) הצורך הראשוני הבסיסי של האדם מרגע לידתו הוא הצורך להיות ולחוות את עצמו מוכל וכלול בתוך הקשר עם האם-עולם.
על פי תפיסה זו צורך ההתמזגות, בדומה לחמצן, אף פעם לא נעלם אלא עובר עיבוד לרמות מתונות יותר ומופרדות יותר.
כאשר נוצרת קטיעה של ההתמזגות הזו בשל ארועי חיים או במצבים שבהם התמזגות כזו מעולם לא התקיימה הרי שהצורך להתמזגות הופך כואב מידי ולכן הוא מודחק מהתודעה.
ברמה המודעת האדם יכול לחוות את עצמו כעצמאי ואוטונומי לחלוטין וככזה ש״ לא זקוק לאף אחד״.
ואולם ברמות הלא מודעות ממשיכה להתקיים ההזדקקות להתמזגות ושייכות שעשויה אף להקצין במידה ולא מקבלת ביטוי.
ההנחה היא שכאשר ההזדקקות להתמזגות מודחקת מספיק בתודעה, היא שבה ומופיעה בכובע אחר כהתנהגות התמכרותית.
ההתנהגות ההתמכרותית מהווה פתרון למצוקת הנפרדות היות ומצד אחד היא מאפשרת כאמור לחוות את האחדותיות והמיזוג עם העולם.
מן הצד השני ההתמכרות וחוסר השליטה מאפשרת לאדם להמשיך להתנכר להזדקקות שלו להתמזגות ראשונית ולהימנע מלחוות את הבושה, האשמה או הכאב שלעיתים רבות מלוות את ההזדקקות הזו כאשר ראשיתה בטראומה של חסך.
ניתן לומר שהלא מודע של האדם במצב התמכרות בוחר עבורו בהתנהגות חסרת שליטה על מנת לתת ביטוי למה שהתודעה לא מאפשרת לבטא.
העבודה על כן ברמה השניה היא לאפשר לאדם להסכים לחוות את ההזדקקות שלו להתמזגות ושייכות ולהתמודד עם הבושה והכאב שמתעוררים שם.
כאשר האדם יוכל להכיר בצורך עמוק זה ולאפשר אותו באופן פתוח הוא יוכל בהדרגה לוותר על ההתנהגות ההתמכרותית והנזקים שלה.
כאשר עבודה עם התמכרות מתמקדת אך ורק בפן ההתנהגותי החשש הוא שגם כאשר האדם ׳יפטר׳ מסימפטום ההתמכרות, הרי שהצורך להתמזגות שבבסיס ההתמכרות ימשיך להתקיים ולהידחק לשולי התודעה ולחפש את ביטויו בהתנהגות התמכרותית אחרת.
על כן רק שילוב של עבודה התנהגותית ועבודת עומק נפשית אפקטיבית למיטב נסיוני בעבודה טיפולית עם התמכרויות. ​


ערך עצמי הוא הביטוי של האופן בו אנחנו קיימים בעולם כאהבה, כבני אדם, כנוכחות וכהשפעה.
ערך עצמי אינו דבר ״טבעי״. אנחנו נולדים אורגניזמים חיים עם פוטנציאל לחיי נפש ומה שמאפשר לנו לממש את חיינו הנפשיים ולחוות את עצמנו כבעלי ערך וכבני אדם הוא הקבלה, הכבוד, היחס והאהבה שלתוכה אנחנו נולדים. כאשר אדם נולד לסביבה שאינה יכולה מכל סיבה שהיא להתייחס כך אליו האדם יגדל עם פגיעה בערך העצמי שלו שהוא מוקד חיי הנפש.
הדבר יתבטא בתחושה של חוסר נוכחות וחוסר השפעה בעולם.

קרא עוד...


לפעמים אנשים מתארים את החוויה של פגיעה בערך עצמי כך שהם מתנהלים בעולם כאילו הם ״ שקופים״.
כדי להגן על תחושת העלבון וההשפלה של חווית נחיתות מול אחרים וערך עצמי פגוע לעיתים נעטה על עצמנו מסך הגנה שיעמעם את הכאב של הפצע אך יגביר את תחושות בידוד, הניכור והמועקה.
התאור החזק והמפחיד ביותר של פגיעה בערך העצמי היא המבט לתוך מראה והגילוי המפחיד שהמראה ריקה.
פגיעה זו יכולה להתבטא בסימפטומים שונים כמו דיכאון או חרדות שאינן ספיציפיות לסיטואציה מסויימת. האדם במקרה של פגיעה בערך עצמי יאבד גם את חוויית המקום שלו בעולם ובמובן מסויים הוא ימצא את עצמו פעמים רבות מתנצל על קיומו בלי שיבין למה.
במצבי עימות הוא תמיד יסוג וייתן מקום לזולת כיוון שלא ירגיש שבאמת יש לו את הזכות לקחת מקום בעולם, כאמור מתוך תחושה בריאה של ערך עצמי. זאת במקום לקיחת מקום באופן אסרטיבי ובטוח בעצמו תוך כבוד לעצמו ולזולת שמולו.
הנזק הכבד ביותר בעיני בפגיעה בערך העצמי מעבר לסבל שתואר למעלה הוא הפגיעה ביכולת שלנו ליצירתיות בכלל וליצירת ערך בעולם בפרט.
הפסיכותרפיה הקיומית בהשראת הפילוסופיה הקיומית מאמינה שאין ערכים בעולם זולת אלו שהאדם בורא מתוך עצמו בתוך העולם הזה.
אדם שחווה ערך עצמי יכול באופן ספונטני ובטוח ליצור ערכים כאלו בעולם עבור עצמו ועבור אנשים הסובבים אותו.
העצמי כאמור היא אותה ליבה בתוכנו שמתוכה אנו יוצרים את הערכים האלו. פגיעה על כן בערך העצמי משאירה את האדם פסיבי ליכולתו ליצור ערך וכל שנותר לו הוא להשען על ערכים, אמונות, ומבנים שיצרו אנשים אחרים.
האדם אז יחפש להיות "בסדר" ויציית באופן מלא לסדר ההגמוני שאותו הוא רואה כאמת היחידה שעל פיה אפשר לחיות. אפשר לומר שהיכולת שלנו ל'מקוריות' בעצם נובעת מתחושת ערך עצמי מלאה ונוכחת.
ההתמודדות עם פגיעה בערך העצמי יכולה להיות במספר אופנים.
דרך אחת היא עבודה על הדימוי העצמי. זהו מעין ״ קיצור דרך״ שבו במקום לעסוק בפצע הכואב של הערך העצמי וחסימת הנביעה שלו אל העולם, האדם מנסה לשפץ את התדמית שלו בעיני אחרים.
מלאכת שיפוץ התדמית או הדימוי העצמי היא עבודה אינסופית כיוון שהיא תמיד מבקשת לשלוט באחרים כדי לשלוט באופן בו האחר ייצג אותי בעולמו.
כך למשל רואים פוליטיקאים שמנסים באופן נואש לשלוט במדייה ובתקשורת כדי שהמראה והדימוי שלהם ישקפו ערך, פעמים רבות בניגוד מוחלט לתחושת חוסר הערך העמוק שהם נושאים עימם.
דרך אחרת שמנסה להתמודד בעקיפין עם הפגיעה בערך העצמי היא עיצוב של אישיות ״ בריונית״.
אדם כזה יסמן כאויב כל אדם או סיטואציה שמעוררים את פצעי הערך העצמי שלו ותמיד יהיה דרוך לאיום הבא על ערכו.
התוקפנות והאלימות תהיה אז דרך הביטוי הדומיננטית של בחירה זו. כל מראה שתשקף לאדם זה את הפצע בערכו העצמי תנופץ.
דרך שלישית שקשורה במעטה ההגנה שתארנו קודם להתמודדות עם פגיעה בערך עצמי היא בידוד והימנעות ממגע קרוב עם אתגרי הקיום.
במצב כזה דרך ההתמודדות תהיה תבוסתנות וויתור מראש על כל מאבק על העצמי, הערכים והביטוי האותנטי של האדם.
כך גם יוותר אדם על קרבה אינטימית אל בני אדם אחרים היות וקרבה כזו יכולה להמיס את הבידוד ולעורר מחדש את כאב הפצע בערך העצמי.
דרך זו יוצרת מעגל אכזרי שכן ככל שהאדם ימנע יותר מהתמודדות ישירה עם העולם כך הפגיעה בערך העצמי תגדל, מה שיעצים את הבידוד וכן הלאה.
הדרך המאתגרת והלא פשוטה אותה מציעה הפסיכותרפיה לפגיעה בערך העצמי היא לרדת אל שורשי הפצע הזה ולשקם את חווית הערך הזו מהיסוד.
בעבודה של הפסיכותרפיה המוקד עובר מעבודה על הדימוי העצמי בעיני אחרים לעבודה על חוויה פנימית של ערך העצמי ושיקום ליבת חיי הנפש שלנו.
במהלך העבודה תהיה הכרות מחודשת עם המקומות הראשוניים שקפאו או בודדו בתוכנו.
כך ניפגש מחדש עם ההזדקקות הראשונית, עם החלומות הראשוניים שהדחקנו ושיכולים לספר לנו מי אנחנו באמת ועם שדים פנימיים שמתחבאים בתוכנו ומעלים בנו פחד להתבטא ולומר את מי שאנחנו באופן אותנטי בדיבור ובפעולה בעולם. ​


בדרך כלל כאשר אנשים מדווחים על חווית תקיעות בתחום כלשהו של חייהם, בעבודה, ביחסים, עם עצמם, הם מתארים מצב בו בעצם ״ לא קורה שום דבר ״.

כדי להתמודד עם תחושת התקיעות הפסיכותרפיה הקיומית מציעה למעשה נקודת מבט הפוכה -
אנחנו במצב של ׳תקיעות׳ דווקא כשקורים לנו יותר מידי דברים מכדי שנכיל אותם.

על פי התפיסה הזו למעשה תחושת ה׳תקיעות׳ היא מעין מנגנון הגנה מתוחכם שנועל את דלתות הנפש מבפנים ולמעשה מקפיא תנועה של רגשות, מחשבות או תחושות אל פני התודעה על מנת לווסת את עוצמת ההתרחשויות הפנימיות שגועשות מתחת לפני השטח של המודעות שלנו.

קרא עוד...



לכן, על פי גישה זו במצבי תקיעות השאלה לא צריכה להיות ״איך אני יוצא מהתקיעות״ כי עצם התקיעות היא נסיון יציאה ממצב נפשי סוער.
במקום זאת, השאלה שנרצה לשאול את עצמנו היא דווקא איך אני יכול להכנס עמוק יותר לתוך זרם התחושות, המחשבות והרגשות מבלי להתנגד להן, ולהסכים לעבור דרכן מבלי להקפיא אותן.

כשמתבוננים לעומק מגלים שאנחנו שחקנים שמשתתפים לחלוטין במשחק הזה בו אנחנו ׳תקועים׳ ולא באמת קרבנות של התחושה הזו.

ההסכמה כאמור לחוות את הרגשות שעוברים בנו בזמן שאנחנו תקועים מאפשרת כמו במעיין לחדש את הנביעה, התחושה החיה של העצמי שלנו, ולאפשר את ההתחברות המחודשת לחד פעמיות של המגע שלנו בכל רגע בעולם.

הפעולה הזו של הסכמה להרגיש את מה שלא הסכמנו להרגיש קודם היא לא פשוטה כי בדרך כלל הרגשות שאנחנו לא מסכימים להרגיש שייכים לטווח הפחות נעים של הרגשות כמו תסכול, כעס, אשמה, חרדה, בושה, כאב ועוד תחושות לא נעימות.

ואולם, עבודה נפשית עמוקה ואותנטית לא יכולה להמנע מהתייחסות אמיתית לכל קשת הרגשות שלנו. זאת כדי למפות את עולם החוויה שלנו ולאפשר לנו לנווט בתוך נהר החוויה שלנו באופן בהיר וממוקד מבלי לטבוע מקרחונים רגשיים שעשויים להאט ולעצור את ספינת החוויה שלנו.

היציאה האמיתית מהתקיעות היא ההמסה של קרחוני הרגש הללו שנוצרו בתוכנו ומעבר דרכם אל האופק הפתוח של עולמנו.


יחסי הורה-ילד באופן מובהק מפגישים את ההורה עם המקומות הראשוניים והפגיעים ביותר שלו – הן כילד עצמו והדברים שעברו עליו בילדותו והן כמבוגר שמבקש לעשות תיקון ולאפשר חווית גדילה והתפתחות אחרת לילדו.
כאשר ברקע של ההורה ישנן טראומות מוקדמות או אזורי נפש שבהם נקטעה הנביעה הנפשית אל העולם,הרי שיתכן מאד שדווקא הנקודות הרגישות הללו ילחצו בתהליך ההורות.

קרא עוד...

כאשר אין תמיכה באזורים האלו ההצפה הרגשית של ההורה עשויה לערפל את הראיה שלו לגבי ילדו ומשהו בקשר עם הצרכים הבסיסים של הילד עשוי להיטשטש.
במידה ולא יטופל המקום הזה אצל ההורה, הקשר עצמו עם הילד עשוי להפוך לסוג של שחזור של התסריט הפנימי הילדי של ההורה והעברה בין דורית תתרחש. במקרה זה הילד יחווה בעצמו את הטראומה אותה עבר ההורה ובהמשך חייו יתמודד כך או אחרת עם המצוקה הזו.
הדרך של ההורה הבוגר להמנע מהעברה בין דורית של טראומות ראשוניות היא כמובן לאפשר לעצמו מרחב לפתוח, לעבד ולחוות מחדש את אותן פגיעות ראשוניות.
פתיחה כזו תאפשר להבהיר את המבט לגבי התהליך של הילד ותאפשר להורה לתפקד באופן המיטבי ביותר כדי להיענות לצרכים הראשוניים האותנטיים של הילד.
נוכחות הורית כזו תאפשר לילד התחלה חדשה אמיתית ולא משחזרת. ​

אפשר לדמות את האהבה לשריר הלב שלנו.
כאשר ברקע הראשוני שלנו יש חוויות כאב, דחיה, פחד או אכזבה סביב ההזדקקות שלנו לאהבה, הרי שהתגובה ההגנתית הראשונית ביותר שלנו היא כיווץ של השריר, וכפי שאומר הביטוי " לעשות שריר מול העולם". כיווץ שריר הרגישות והפגיעות של הלב שלנו מתגמל אותנו ברמה המיידית כיוון שהוא מפסיק באופן מהיר וחד את הכאב, כאב האכזבה והפחד מאובדן של אהבה.

קרא עוד...


עם זאת המחיר של כיווץ מתמיד של השריר הזה גורם לכך שגם אם אנחנו באמת רוצים לפתוח את הלב ולתת לכמיהה וההזדקקות שלנו לאהבה להתבטא החוצה, אנחנו כבולים על ידי כיווץ השריר הזה שהתחיל אז מזמן ויכולים רק להרגיש איך האהבה חולפת לידנו בלי יכולת אמיתית לגעת בה.
המשמעות של פתיחת כיווץ שריר הלב היא המסה של כל אותם רגשות מוקפאים וכואבים שבגללם מלכתחילה התכווץ שריר הלב שלנו. המוכנות על כן לאפשר לעצמנו לשוב ולאהוב, גם את עצמנו, כרוכה במוכנות שלנו להפשיר רגשות עתיקים של כאב ופחד מחוויות מוקדמות יותר שחווינו סביב אהבה והחמצה שלה.
ההתעקשות לכאוב מחדש  בתוך תהליך טיפולי היא אינה "מזוכיסטית" או מיותרת כמו שגישות 'אינסטנט' למינהם גורסות היום. המוכנות לכאוב היא המפתח לגעת מחדש בלב וביכולות שלו להרפות, להתרחב ולהכניס לתוכו מושא אהבה חדש.
במובן מסויים אפשר לומר שהפסיכותרפיה הקיומית היא הזמנה לתרגל להרפות מחדש את שריר לב האהבה שלנו ולתת מקום לכל מה שעולה בהמסה הזו, של מה שקפא בנו עם השנים. ​


" להיות או לא להיות? הנה השאלה- מה נעלה יותר? לשאת בארך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם? למות, לישון, לישון…״
מילותיו אלו של שייקספיר מהדהדות בתרבות המערבית מאז שנכתבו אינספור פעמים.
סוגיית ההתאבדות ויכולת הבחירה של האדם לשים קץ לייסורי נפשו או גופו היא סוגיה שמעסיקה אנשים לא רק מתחום בריאות הנפש אלא גם מתחום האתיקה, הדת וכל מי שמתעניין בשאלת ההתמודדות של אדם עם נסיבות גורל קשות מנשוא.

קרא עוד...


כיוון שנושא זה טעון כל כך אנשים רבים שחושבים על פתרון אובדני למצוקותיהם מסתירים זאת כיוון שהם מתביישים בכך או פוחדים מכך.
הציווי היהודי למשל לקבור אנשים שהתאבדו ״ מחוץ לגדר ״ בית הקברות מעידה על הבושה והנסיון להרתיע אנשים מלבצע התאבדות על ידי איום בבושה ונידוי לאחר מותם.
לעומת זאת הפילוסוף הקיומי אלבר קאמי הוציא אל ״ מחוץ לארון״ את סוגיית ההתאבדות כשאמר שהשאלה הפילוסופית הבאמת חשובה היא שאלת ההתאבדות, אותה שאלה עתיקה של להיות או לא להיות שהציג שייקספיר במחזה המלט. הפסיכותרפיה הקיומית רואה בהתאבדות כ״נשק יום הדין״ מול ארועי גורל קשים ובלתי ניתנים להתמודדות בחווית האדם.
אולי מדוייק יותר לומר יהיה שהאדם מרגיש ברגע מסויים שהדרך היחידה שלו להתמודד ולבטא עצמו מול התבוסה שכוחות הגורל הנחילו לו היא באקט ההעלמות שמבחינתו מתריס מול הגורל ומנצח את הכאב, אקט של מרד כפי ששייקספיר כתב.
דונלד ויניקוט הפסיכואנליטיקאי החשוב כותב באופן דומה שלעיתים התאבדות היא דרכו של אדם למלט את העצמי האמיתי שלו מעולם שהפך בלתי אפשרי עבורו בנסיבות הגורל ולהציל עצמו מחיי עלבון והשפלה של קיום לא אותנטי.
הגישה הטיפולית אל מול מצבים אובדניים היא בראש ובראשונה להגן על האדם מקבלת החלטות אימפולסיביות ולא שקולות של פגיעה בעצמו.
ההנחה היא שלעיתים נסיון אובדני הוא למעשה קריאה לעזרה ולא נסיון אמיתי לסיים את החיים.
אנשים שמרגישים שלא קשובים לכאביהם ומצוקותיהם לעיתים מבצעים נסיונות אובדנות כדי לאלץ את הקרובים להם להבחין במצוקות ובכאב הבלתי נסבל שלהם.
הסכנה היא כמובן שגם נסיונות איתות מצוקה דרך התנהגות אובדנית עשויים בטעות לגרום למוות או נזקים אחרים.
מטרת הטיפול במקרה כזה היא, לאחר הבטחת השמירה על האדם מאקט אימפולסיבי, לאפשר לו מרחב בו הוא ירגיש ששומעים אותו ומקשיבים למצוקות ולכאבים שלו.
מרגע שנוצר אמון אמיתי עם המטפל נוצרת גם אפשרות לחשוב יחד עם המטפל על שינויים או פעולות שניתן לבצע בחייו של האדם כדי להיענות ולהגיב באופן מיטיב לאותם נסיבות תוקפניות שהובילו למצב האובדני.
לעיתים מגלים אנשים במהלך טיפול שדווקא הרצון האמיתי שלהם הוא לא להתאבד אל מחוץ לחיים אלא ״ להתאבד אל תוך החיים״ כלומר לשנות באופן רדיקלי את צורת חייהם ולהתמסר לדרך שהם באמת רוצים ושעבורה באמת חייהם ראויים להחוות ולהיות.
כפי שכתב זאת הפילוסוף הקיומי ניטשה – כאשר לאדם יש דרך שהוא מרגיש שראוי לחיות אותה הוא יכול להתמודד עם כל מכשול או ארוע גורל אקראי שעומד בדרכו.
בסופו של דבר הנחת המוצא של הפסיכותרפיה הקיומית היא שהכוונה, האהבה, האמת, התשוקה והאמונה של האדם יכולות לעמוד מול כל גורל אקראי או זדוני – כבד ואכזרי ככל שיהיה.
באופן כללי ניתן לומר שהתעוררות של האדם לחיים מתוך תשוקה וכוונה יכולה להיות ״ טיפול מונע״ לקריסה מול שד הגורל שמגיע ומטלטל את ספינת החיים.
החיבור אז לאמת הפנימית הופך לעוגן שמונע מסערות החיים והזמן מלנפץ בטרם עת את ספינת הקיום, את תנועת החיים האמיתית שלנו. ​


אדם הפונה לרופא עושה זאת בדרך כלל בעקבות מצוקה גופנית כלשהי. מושא המחקר הראשי של הרפואה על כן הוא הגוף האנושי והדיסיפלינה הבסיסית בעזרתה חוקרים את הגוף להבנת הסיבות לפתלוגיה היא מדעי הטבע. כך למשל דרך מדעי הכימיה והביולוגיה הרפואה יכולה לנתח דגימת דם ומתוכה להבין ולהכיר סיבות אפשריות לחוסר איזון בבריאות הגופנית.
בשונה מהרפואה, אדם הפונה לטיפול נפשי מתלונן על סבל בנפשו אך בשונה מהגוף, נשאלת השאלה כיצד נאפיין את מושא המחקר של הטיפול הנפשי ובאיזו דיסיפלינה נבחר כדי לחקור את ה׳נפש׳ או 'העצמי׳?
בעיני התשובות לשתי השאלות האלו הן נקודות הפיצול בין הפסיכולוגיה הקלינית ובין הפסיכותרפיה.

קרא עוד...


הפסיכולוגיה הקלינית מקורה בעיקר בדרך החשיבה של פרויד שהיה מדען, רופא בהכשרתו. פרויד ביקש לתאר את הנפש כמו איבר בגוף וביקש להחיל את הדיסיפלינה של מדעי הטבע על הנפש האנושית.
כך למשל ביקש פרויד למפות את הנפש על ידי חלוקתה לאיד, אגו וסופר אגו, כאילו היה זה איבר גופני ממש.
דרכי המחקר של הפסיכולוגיה הקלינית התקדמו כמובן מאז ימיו של פרויד אך נראה שהשאיפה של הפסיכולוגיה הקלינית להתבסס במחקריה על הדיסיפלינה המדעית נשארה. לעומת זאת, הפסיכותרפיה על גישותיה השונות, נוטה לערער על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה הקלינית שרואה בעצמי ישות מוצקה שניתן להגדיר באופן בהיר על ידי המדע.
כך למשל ברור לכולם שלא באמת ניתן לראות את ה'נפש' בכלי מדעי הטבע כמו בבדיקות מעבדה, במכשיר סי.טי, או אפילו בבדיקת m.r.i הרגישה ביותר. גם מחקרי המוח המתקדמים ביותר שמפרקים לגורמים את המוח האנושי לא הצליחו עד היום להצביע על איבר ברור שנקרא ״הנפש״.
על כן הפסיכותרפיה מבינה שגישה נכונה יותר לחקר והבנה של החוויה האנושית אינה יכולה להתבסס כאמור רק על הדיסיפלינה המדעית אלא על דיסיפלינות נוספות שיעזרו לתאר את החוויה הנפשית ומכך גם את הגורמים לסבל מצד אחד ולאושר מצד שני.
ניתן לומר שעל פי הפסיכותרפיה המחקר הנפשי הינו אינטר-דיסיפלינרי, רב תחומי ומבוסס על נקודות התבוננות מרובות לעומת הפסיכולוגיה הקלינית שנוטה להתבונן על הנפש והאבחון שלה באופן בלעדי מבעד לדיספלינה ההדוקה של מדע הפסיכולוגיה.
לשם הדגמה, נחשוב לרגע על התופעה הנפוצה מאד של חווית הדכאון.
ההבנה הפסיכולוגית תצביע על סימפטומים כאלו ואחרים לצורך אבחון הנפש של המטופל כלוקה בדכאון ותציע התערבות טיפולית בהתאם.
כבר ברמת האבחון הפסיכותרפיה לא תסתפק בקריטריונים ובסימפטומים הפסיכולוגים לאבחון הדכאון ותנסה לשאול שאלות מתחומי ידע נוספים כדי להבין את פשר חווית הדכאון והאפשרויות לנוע ממנה.
כך למשל הדיסיפלינה של הפילוסופיה תעזור לנו לשאול את האדם לגבי הבנת המשמעות והפשר של חייו בעיניו, זאת היות ואחד המאפיינים המרכזיים לעיתים של דכאון היא תחושת אובדן תחושת משמעות וערך בחיים.
שאלות המשמעות והערך שבחיי האדם  מעסיקות את הדיסיפלינה הפילוסופית  במשך אלפי שנים ועל כן נקודת מבט פילוסופית  פעמים רבות עוזרת למטופל לגלות בעקבות הדכאון אופקים חדשים של משמעות וערך בחייו שקודם לכן לא חשב עליהם.
דוגמא נוספת היא התבוננות על הדכאון דרך הדיסיפלינה של האמנות.
האמנות, מעבר ליופיה, היא תחום שמאפשר לנו להתבונן מחדש על תבניות חשיבה או נושאים שנראים לנו בצורה מסויימת ומאפשרת לנו לתרגל מבט חדש על מצוקות או טרדות שמעיקות עלינו ולהבין אותם מחדש באופן שיקדם ויניע אותנו אל מעבר להן.
הפילוסוף הגדול ניטשה טען שאנו צריכים להתייחס אל חיינו כאל יצירת אמנות ובאופן כזה לחיות את העצמי שלנו באופן יחודי ואותנטי כיצירה מתמשכת, יחודית וחד פעמית ולא לחוות את העצמי שלנו כתבנית מוגדרת מראש שמישהו פעם ייעד עבורנו.
לעיתים הדכאון הוא ביטוי של חווית כליאה בתוך תבנית מקובעת שכזו שהדיספלינה של האמנות מאפשרת לשבור ולחשוב מחדש.
דוגמא אחרונה לדיסיפלינה שמרחיבה את ההבנה של העבודה עם המצוקה הנפשית מעבר לדיסיפלינה הפסיכולוגית היא הבודהיזם.
תרגול למשל של זן בודהיזם וגישות מדיטטיביות עוזרות למטופל לתרגל את מיקוד התודעה לכאן ועכשיו והרפיה מצורות חשיבה ישנות והתניות שמנהלות את התודעה שלנו באופן אוטומטי. גם הבודהיזם הוא מסורת שנלמדה משך אלפי שנים והתרומה שלה לדיסיפלינה הפסיכולוגית והקלת הסבל היא עצומה.
אלו הן רק שלוש דוגמאות לדיספלינות שונות מהפסיכולוגיה- האמנות, הפילוסופיה והבודהיזם - שמאפשרות לנו לעבוד באופן רחב יותר עם חווית דכאון למשל ולא להשאר עם האבחון הצר של הפסיכולוגיה הקלינית.
חשוב לציין שישנם פסיכולוגים קלינים שבאופן אישי בוחרים להרחיב את המבט שלהם עם דיספלינות נוספות בעבודתם המקצועית מעבר לפסיכולוגיה וישנם פסיכותרפיסטים ששונים בדיסיפלינות השונות איתם הם יבחרו לעבוד. ​

שתי השאלות החשובות האלו קשורות זו בזו.
הן חשובות גם כיוון שהן מטרידות רבים בעולם הטיפולי של ימינו שמחפשים תהליכים מהירים של כאן ועכשיו וגם כיוון שהן עוסקות בליבו של התהליך הטיפולי של הפסיכותרפיה הקיומית.
המטרה המרכזית של הטיפול היא היכולת להיות נוכחים במלואנו בכאן ובעכשיו. ואולם חוויות טראומטיות בעבר מתקבעות בתודעה וגורמות לכך שגם אם אנחנו לא מתעניינים בהיסטוריה ההסטוריה מתעניינת בנו.
כדי להבין כיצד ארוע טראומטי נפשי ״ עוצר את הזמן״ ומקפיא את הרגע צריך להבין כיצד עובדת מערכת ההגנה שלנו מול ארוע טראומטי.

קרא עוד...


טראומה, בניגוד לחשיבה המקובלת, אינה חייבת להיות ארוע קיצוני חד פעמי.
הטראומה מוגדרת כארוע שגורם לרגש מסויים להופיע בעוצמה כזו שאנחנו לא מסוגלים להכיל באותו רגע. זה יכול להיות רגש של כאב, עלבון, השפלה, פחד ועוד.
הנפש מאויימת אז מלחוות התפרקות מעוצמת הרגש. מנגנון ההגנה מקפיא את הרגע הזה וכמו שלימד אותנו פרויד, התודעה מדחיקה את הרגע הקפוא הזה. כאן אפשר להוסיף ולשאול – או קיי, אז מה רע בהדחקה הזו אם היא כל כך מוצלחת? למה אנחנו צריכים לנבור בעבר ולפתוח את תיבת הפנדורה של מה שהדחקנו בהצלחה כזו?
התשובה לשאלה הזו היא מורכבת. היא מורכבת כי האמת היא שלרוב מי שמגיע לטיפול מגיע כיוון שמשהו בתיבת ההדחקה התחיל ״ לדלוף״ לתוך ההכרה.
זה יכול להיות בעקבות זעזוע רגשי שהתרחש עכשיו וטלטל את הנפש או בעקבות סימפטום נפשי לא ברור מטריד שמעיד בהבנתנו על ״ חזרתו של המודחק״.
מסתבר שעם כל היעילות של מערכת ההדחקות שלנו, המבנה הלא מודע המודחק אינו יציב כפי שהיינו חושבים שהוא יהיה.
חוויות טראומטיות שלא עובדו באמת ולא נחוו הופכות למעין רוחות רפאים שממשיכות לשוטט בקרקעית התודעה שלנו וכל ערעור של הקרקע עשוי לעורר את השדים האלו מתרדמתם הקפואה.
זהו גם ההסבר ״לשרשרת הטראומטית״ שאנשים חווים לעיתים במובן זה שארוע טראומטי אחד מערער ואז מעורר הדחקות מלפני שנים רבות ואז האדם מרגיש מותקף מחזיתות רבות שאפילו לא ידע על קיומן.
שלא כמו בבדיקה גופנית, למטפל הנפשי אין מכשיר רנטגן או c.t שמאפשר לראות באופן ישיר את שורשי הטראומה והשבר הנפשי. את השורשים הללו אנחנו מגלים בטיפול מתוך חיי היום יום שאותם מתאר וחווה המטופל.
ההנחה היא שחוויות טראומטיות שקפאו והודחקו נוטות לשחזר את עצמן ולחזור שוב ושוב ביום יום.
כך הדוגמא הקלאסית היא של גבר או אישה שעברו טראומת התעללות בילדות ומוצאים את עצמם שוב ושוב בתוך קשרים זוגיים שבהם הם חווים התעללות.
הדינמיקה של ההתעללות תופיע בטיפול והמטופל לא יקשר במודעות שלו את הקשרים הכושלים אל ההתעללות שחווה בילדות, כיוון שזו הודחקה.
רק מתוך ההסכמה לחוות את ההתעללות הזו ולעבור דרך הטראומה יפסק מנגנון החזרה הטראומטי והאדם יחפש קשר שבאמת מייטיב עימו, קשר מתקן.
כך גם בשעה שאיננו זוכרים את הטרואמה או מקורותיה, היא שבה ומחפשת ביטוי בחיי היום יום ומתוך הביטוי הזה אנחנו מצליחים להבין לאחור את הפצע שמוביל לסיטואציה המטרידה בחיינו.
עבודת חשיפת הקוד הטראומטי שמפעיל אותנו וההתניות ששולטות בהתנהלותנו היא עבודה מורכבת ומאתגרת. במידה מסויימת היא דומה לניקוי של שדה מוקשים משטח אדמה או ניקוי רעלים מבאר מיים.
בשל המורכבות הזו מעדיפים רבים לקצר דרכים ולחפש את הפתרון מעל פני הקרקע, ״ מתחת לפנס״.
ואולם עבודת עומק עם המקורות הטראומטיים על כל המורכבות שלה מאפשרת לעשות שינוי אמיתי ועמוק באופן בו אנחנו תופסים את עצמנו והעולם.
הטראומות המודחקות מכרסמות בבסיס הערך העצמי שלנו ועבודת הריפוי מאפשרת שיקום ערך עצמי זה.
תוצאה ישירה מכך היא שיפור היכולת שלנו ליצור ערך עבור הזולת שמולנו ועבור החברה שבה אנו חיים.


הפסיכותרפיה הקיומית מחברת בין המחשבה הפסיכואנליטית על האדם ובין הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית כפי שנוסחה על ידי פילסופים כמו היידגר, ניטשה, סארטר, קאמי, אריך פרום ואחרים. הפניה לטיפול מתחילה בדרך כלל בתחושת מועקה. המועקה יכול שתהיה בעקבות טראומה שלא טופלה, פחדים לא מוגדרים , אובדן נפשי או פיזי, יחסים מכאיבים, בדידות ארוכה, תחושת חוסר אונים, הרגשת חוסר ערך עצמי ועוד. החוויה פעמים רבות היא חווית משבר, חוויה שמשהו בעולם שלנו השתבש. כאילו שהתחושות, הרגשות או המחשבות שלנו ׳אינם במקום׳ בו אמורות היו להיות.

קרא עוד...

ההתייחסות של הפסיכותרפיה הקיומית כלפי כל רמות הסבל שתוארו כאן הוא קודם כל יחס של כבוד. גם אם הנטייה הראשונית של כולנו היא רצון עז לסלק ולגרש כל סבל שהוא מחיינו, הרי שדווקא הפסיכותרפיה הקיומית מלמדת אותנו ראשית להכיר את הסבל ולעמוד מולו. ההבנה היא שהקשבה עמוקה לסבל מאפשרת לנו לקבל מידע יקר על היכן אנחנו נמצאים במעמקי נפשנו ולהיכן אנו מבקשים ללכת. הנחת היסוד היא שהסבל הוא איתות לא מודע שלנו שלעיתים מורה לנו שהגיע הזמן לחשב מחדש את מסלול חיינו. הפסיכותרפיה הקיומית מאמינה שגם אם הסבל הוא בלתי נמנע בחיים האלו כפי שמלמד הבודהיזם, הרי שקיימת בפנינו בחירה מתוך שתי אפשריות. האפשרות האחת היא להיות קרבנות פסיבים של הסבל שלנו, ניצבים במחזה אבסורד קיומי שבו הסבל ממש ׳חוטף׳ אותנו מעצמנו. האפשרות השניה אותה מעודדת הגישה הקיומית היא לעמוד מול הסבל באופן ישיר, להבין לעומק מה הוא מספר לנו על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים ולבחור מתוך כך את הדרך הייחודית שלנו, לתבוע את החיים שלנו חזרה. האמירה שמייצגת באופן התמציתי ביותר את הפסיכותרפיה הקיומית היא שאנו עצמנו הכותבים, הבימאים והגבורים של מחזה חיינו, גם אם אל העלילה ונסיבות המחזה נקלענו ללא בחירתנו. ניתן לומר שהפסיכותרפיה הקיומית עוסקת בהטיית נהר הגורל של חיינו אל מעבר לתוואי ההתניות והנסיבות שאיפשר גורל זה מילדותנו, אל עבר אופק אחר שחורג מהתניות אלו. הטיפול הוא מעין מהלך מאסף לכל אותם "פצועים שהשארנו בשטח מאחור" בדמות אותן טראומות ילדות שלמדנו להדחיק ולהכחיש, בשעה שאלו ממשיכות לכאוב, לעצב ולהוות תקרת זכוכית חוסמת לא מודעת לחופש שלנו בכל רגע של חיי היום-יום. הגורל יכול לעצב את העבר שלנו אך ההווה והעתיד שלפנינו אינם חייבים להיות שחזור של התניות הגורל והם פתוחים לבחירתנו אם נאפשר זאת לעצמנו. הפסיכותרפיה הקיומית מאמינה שמקור הסבל הנפשי שלנו הוא בחסימה רגשית שנוצרת בתוכנו, חסימה שלא מאפשרת ל'עצמי האמיתי' היוצר שלנו לנבוע אל תוך העולם. החסימה הזו יכול שמקורה בטראומה מסוימת, בדיכוי חברתי/משפחתי או בנסיבות חיים אחרות שלא אפשרו את הנביעה הזו. החסימה עשויה להתבטא בסימפטומים אותם אנו יכולים לחוות כדיכאון, חרדה או מועקה. לעתים מתבטאת החסימה הזו בתחושות מוגברות של בושה, הצפה של אשמה, תחושת בידוד או כל תחושה אחרת שגורמת לנו להרגיש שאנחנו הולכים לצד החיים, לא בתוכם. מצב המשבר מתוכו פונה המטופל עשוי להפוך להזדמנות עבורנו היות ובמצב משברי לעיתים מתפרקים חלק מהלבנים בחומת ההגנה היום יומית שלנו. פרוק זה חושף צוהר אל ליבת הנפש שלנו וכך עשויה להתבהר לעיננו רשת ההתניות והאוטומטים שמנהלים את חיינו עד כה. הנגישות אל 'קוד ההפעלה' הנרכש של עולם הנפש שלנו מאפשרת לנו בעבודה משותפת לערוך מעין קידוד מחדש של מערכת ההתייחסויות שלנו אל העולם. עבודה זו מאפשרת לשנות הרגלים מנטליים שהפנמנו במשך שנים ארוכות, הרגלים שגרמו לנו לסגור את הלב ושהפכו לחלק מה'אישיות' שלנו. הצומת מלאת הכאב והערעור הופכת אז ממרחב של שיתוק להזדמנות נדירה ויקרה לשנות, לנוע ולבחור מחדש את נתיב החיים שלנו. הפסיכותרפיה הקיומית עוזרת לאדם שלא להישאר בעמדת הכאב והאשמה של השאלה "למה אני לא חי את החיים שהייתי אמור לחיות אילו רק היו הדברים מתגלגלים אחרת?" במקום זה היא מאפשרת למטופל להסכים לקבל ולחוות את רגע ההווה כפי שהוא, בכאן ובעכשיו, ולהקשיב לאפשרויות החדשות שהרגע הזה מביא עמו. ההחמצה האמיתית בחיים היא לא של מה שכבר התרחש בעבר אלא של האפשרות לבחור להיות פתוח וחי ברגע הזה שקורה ממש עכשיו. תרומה נוספת של הפסיכותרפיה הקיומית היא בכך שהמפגש הקרוב עם מטפל באזורי הנפש הפצועים שלנו עשוי לשנות מהיסוד את החוויה הראשונית שרבים מאיתנו נושאים בתוכם, החוויה שבעומק ליבנו, בפינות הנפש הכואבות ביותר שלנו, אנחנו לגמרי לבד מול העולם. המסע הטיפולי הזה מבקש לשנות מהיסוד את האמונה הבסיסית הזו ומאפשר לאדם לחוות ולהאמין שהוא לא באמת חייב להרגיש ולהישאר לבד. ​

פעמים רבות אנו חושבים על מצבי טראומה כמצבים שמסיטים את מסלול החיים והקיום כך שלאחריהם ״החיים כבר לא יהיו כשהיו״. עבור אדם שעבר טראומה מילים כמו ״ כרגיל״, ״ בסדר״, ״ שגרתי״ ויומיומי משנות את משמעותן כי משהו בסדר הבסיסי של הקיום נשמט. כמו המילים ששם שייקספיר בפיו של גיבורו המלט בעקבות הטראומה של רצח אביו על ידי אמו ש״ נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו…״ אכן יש משהו עוצמתי בכוחות הטראומטיים שלא מאפשרים לנו להמשיך את החיים באופן בו נהגנו לפני הטראומה.

כמו ברעש אדמה הטראומה משנה את פני השטח הנפשיים ואת התוואי המוכר לנו שבו זיהינו את עצמנו, מחשבותינו והמיתוסים והאידאלים על פיהם חיינו.

קרא עוד...



אנשים רבים שחוו טראומה מספרים על אובדן של אידאות שהאמינו בהם ושהטראומה לא איפשרה להאמין בהם יותר.
הדוגמא הקלאסית היא כמובן של אמונה של קהילות יהודיות שלמות באלוהים לפני השואה וחוסר יכולת לדמיין אלוהים כזה בעקבות השואה. כמו שניסח זאת ניטשה, עבורם ובעקבות הטראומה ״ אלוהים מת״.
לאחר השבר והאובדן של סופת הטראומה האדם הפוסט טראומטי עומד בפני צומת. כאן מגיעה החשיבות של מושג הצמיחה הפוסט טראומטית. זהו מושג שהגו לראשונה חוקרים בשם טדאשי וקאלהון. המושג הזה מנסה להבין מהם התנאים שנדרשים במצב פוסט טראומטי על מנת לאפשר לאדם לעבור ממצב של שיתוק ואבדון לעמדה נפשית של אופטימיות סקרנות והתחלה של חיפוש אחר דרך חדשה והגדרה עצמית מחודשת.
לפני שאתאר את התנאים לצמיחה פוסט טראומטית אציין שהמונח טראומה הוא מונח רחב שאינו מציין בהכרח רק ארוע קיצוני אחד שטלטל את האדם.
ישנם טראומות מורכבות שכוללות הזנחה לאורך זמן, מצבי התעללות שונים, כאב קיצוני שהופך כרוני בעקבות מחלה ועוד.
המשותף לכול ההגדרות של הטראומה הוא המצב הנפשי של הכיווץ והשיתוק שאליו מובילה הטראומה וכאמור התחושה שהעולם כבר לא יחזור להיות כשהיה.
התנאי הראשון כך נראה שנדרש על מנת לצאת למסע הצמיחה הפוסט טראומטי הוא ההסכמה וההכרה בכך שארע שינוי שאין לנו שליטה עליו.
נדרשת לנו ההכרה ב״תבוסה״ מידי הגורל בפרק חיים מסויים שלנו וההכרה בחוסר האונים שלנו להחזיר את הגלגל לאחור.
דווקא ההכרה הזו בתבוסה מאפשרת לנו לעיתים להבין שתבוסה בחלק של חיינו אינה אומרת תבוסה במערכה כולה.
כמו בכל מאבק, גם המאבק על עצמנו מול מאורעות הגורל תובע לפעמים מעיין נסיגה טקטית בחלק מסויים של הדרך כדי לאסוף כוחות לשקם את הפצעים ולהמשיך לדרך חדשה.
חוסר ההסכמה לגורל שפגע עשוי לשמר את מצב השיתוק בעקבות הטרואמה במשך זמן רב מאד ולמעשה להנציח אותה.
לאחר ההסכמה לכך שמצב העולם של האדם השתנה בעקבות הטראומה נדרשת ההתמודדות עם חווית הבדידות של האדם.
פעמים רבות התחושה שהטראומה ארעה לי ולא לאחרים יוצרת חוויה עמוקה של בדידות שבה אף אחד כבר לא באמת יוכל להבין את מה שעבר עלי.
המטרה במקרה זה של המהלך הטיפולי הוא להיות קרוב לסבל של המטופל ולהראות לו שיש מישהו בעולם שיכול להשתתף בגורלו ושאין הוא מופקר לבדו לגורל הפוגעני.
חלק מלהיות יחד עם המטופל הפוסט טראומטי ובאמת להיות קרוב אליו דורש גם שיקום של האמון של המטופל בעולם ובאחר. זאת כיוון שהטראומה עשויה באחת להקריס את כל האמון הבסיסי שהעולם יכול להיות גם טוב ולא רק מרסק ואכזרי.
כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים כל צעד על הקרקע הוא כבר אינו מובן מאליו כיוון שכבר נשארת הידיעה שהקרקע יכולה לאכזב ולהשמט.
כאשר מתחדש האמון בזולת היציאה לדרך המשותפת של הצמיחה הפוסט טראומטית יכולה להתחיל.
השלבים הראשונים של המסע הזה דורשים שוב את ההסכמה של המטופל. הפעם ההסכמה הזו היא ההסכמה לחוות את האבל והכאב על כל מה שאבד בספינה שים הטרואמה טרף לתוכו.
אלו יכולים להיות אובדנים חומריים כמו רכוש או מעמד, אובדנים פיזיים כמו בריאות פיסית או נפשית או אובדנים מנטלים סימבולים כמו אידאות, ערכים, מיתוסים ואמונות שהאמנו בהם ואינם עוד.
כך למשל האמונה ש״ בני האדם טובים מיסודם״ עשויה להעלם בשעה שאדם מותקף באכזריות על ידי בני אדם כאלו, מה שלא מאפשר כבר להחזיק באמונה כזו לעיתים.
מרגע שהאדם מוכן להסכים לכאב של כל האובדנים האלו שהביאה הטראומה משהו בעמדה הטראומטית ובקפאון הטראומטי מתחיל להפשיר ולהנמס.
זו החשיבות הגדולה של יכולתנו לשאת ולהכיל כאב שחומו יכול להמיס מבנים הגנתיים ומקפיאים בנפש כהגנה מחוויה בלתי נסבלת.
מתוך ההמסה הזו של ההגנות מתחילה הנפש לחדש את הנביעה שלה אל תוך העולם. החוויה שאז עשויה להופיע היא חוויה מחדש של חופש וויתור על התחושה הקודמת של נידונות וקרבנות לטראומה וכוחות הגורל.
בשלב הזה האדם מגלה בעצמו יכולות להתחיל להגדיר מחדש את מהותו וכדברי הביטוי באמת ״ להמציא את עצמו מחדש״.
הצמיחה הפוסט טראומטית עשויה אז להיות מצב של עוצמה שגורם להכרה שהגורל יכול להשפיע עלינו באופן חזק מאד אך אינו יכול לקחת מאיתנו את היכולת להגיב בתנועה מחודשת בעולם והגדרה מחודשת של מי שאנחנו גם כאשר מי שהיינו כבר איננו עוד.
הצמיחה הפוסט טראומטית על כן יכולה להיות התבגרות רוחנית שמביאה עימה יצירתיות, ספונטניות ושמחה אמיתית עם הקיום בדיוק כפי שהוא.
לא מפתיע על כן שאנשים רבים שמביטים לאחור בעקבות תהליך של צמיחה פוסט טראומטית אומרים לעצמם בכנות שהדרך הזו הביאה להם כל כך הרבה עוצמה וחוכמה כך שאפילו במחשבה לאחור הם לא היו מוותרים על מה שקרה למרות הכאב והסבל העצום שהטראומה הביאה עימה. ​

כשבאמת חושבים על זה, הדיבור הפנימי שלנו כמעט ולא מפסיק לרגע. לרוב זהו דיבור שקט, מלווה כמו פסקול כל פעולה ביום יום שלנו ומופנה ישירות אלינו. גם בלילה לא נח הקול הפנימי הזה והביטוי הלא מודע שלו מופיע בחלומות. כמו אלוהים פנימי, הדיבור הזה נתפס על ידינו כדיבור סמכותי, קול עליון, ואנחנו נוטים לציית ולהאמין לו באופן כמעט אוטומטי. חוקר הנפש זיגמונד פרויד כינה את הדיבור של הקול הפנימי הזה ״סופר אגו״, מעיין רשות עליונה שמתבוננת בכל רגע ורגע בפעולות ובהתנהלות שלנו.

קרא עוד...

הסופר אגו שלנו מתעצב ביסודו בילדות המאד מוקדמת שלנו ובעצם משקף את הערכים, הנורמות, השאיפות, החלומות והפחדים של הסביבה המוקדמת אותה ספגנו לתוכנו בצורת הסופר אגו. הסופר אגו, אותו דיבור פנימי שמלווה אותנו כל הזמן, משפיע עלינו באופן עוצמתי מאד לטוב ולרע. הצורה הטובה שבה הסופר אגו משרת את ההתפתחות והצמיחה שלנו היא בדמות ההורה הפנימי, המבוגר האחראי, יועץ על שעוזר לנו לשקול ולהעריך פעולות שלנו, מזהיר מפני סכנות שלא חשבנו עליהם, עוזר לנו לראות את ההשפעות של הפעולות שלנו על הצד השני, ומהווה מעין מצפון שהופך אותנו לאנשים מוסריים ושקולים. אדם שנעדר סופר אגו הוא בעצם פסיכופט היות והדבר היחיד שמוביל אותו הוא הדחף שלו בלי שום קול מאזן ומווסת ובלי שום מחשבה על השלכות המעשים והפעולות שלו. הסופר אגו, הדיבור הפנימי, גם יכול לחזק אותנו ואת הבטחון שלנו בעצמנו, לומר לנו שגם אם טעינו זה בסדר, וכמו מאמן לדחוף אותנו כשקשה לנו ולאמר לנו ״ אתה יכול לעשות את זה״, כמו אמונה פנימית בעצמנו. ואולם, ככל שהשפעתו של הסופר אגו עוצמתית, זו יכולה גם להפוך לעוצמה הרסנית ומדכאת. אם גדלנו למשל בבית שיפוטי ובקורתי הסופר אגו יתעצב בהתאם וכלפי כל פעולה שלנו הוא יטיח בנו בקורת ויסביר לנו מדוע הפעולות שלנו שגויות. אם עשינו טעות הסופר אגו יצעק ״אתה אשם״, אם פעלנו נגד כלל שהיה מקובל בבית בו גדלנו הוא יטיח בנו ״ תתבייש לך״ וכן הלאה. באופן הזה אפשר לראות איך הסופר אגו מקול פנימי הורי אחראי ומגדל הופך להיות קול רודני, דכאני ומשפיל. מיותר לציין שבמונחי ערך עצמי הסופר אגו הדכאני שוחק מיום ליום את הערך העצמי שלנו ומטביע אותו בים של אשמה ובושה. הפילוסופיה הקיומית והיישום שלה בפסיכותרפיה הקיומית מאמינה בזכות וביכולת שלנו כבני אדם להיות חופשיים מדיכוי פנימי וחיצוני. הפסיכואנליזה סיפקה לנו כלים עוצמתיים מתוך השיח הטיפולי בקליניקה לעצב מחדש את אותו סופר אגו כאשר הוא נפגע בילדות המוקדמת והפך לסופר אגו רודפני ומאיים. בכוחו של השיח הטיפולי לשתף כוחות עם המטופל ולהעיז לעצב מחדש את אותו סופר אגו, לשנות את קוד ההפעלה שלו ולהפוך אותו מקול מחליש, מעכב ומדכא לקול מעצים, רגיש ומשחרר שהופך כמו הורה טוב לרוח גבית שמניפה אותנו למעלה במקום משקולות שמושכות מטה מטה. ​

החיפוש של אדם אחר זהות מקצועית מתאימה ואותנטית עבורו יכול לנבוע ממקורות שונים. ראשית התרבות בימינו מתייחסת למקצוע של האדם לא רק כמקום של פרנסה ובטחון כלכלי אלא מייחסת לו גם סטטוס מעמדי ובראש ובראשונה מתייחסת אליו כמרחב של ביטוי עצמי ומימוש פנימי.
גורם שני שמשפיע על הזהות המקצועית הוא ההפרדות מזהויות מקצועיות מסורתיות שהבטיחו קביעות ויציבות למשך שנים.

קרא עוד...


ההתקדמות הטכנולוגית המהירה והשינויים החברתיים המהירים דורשים גמישות בהגדרות התפקידים השונים של בעלי מקצוע ונדרשת מהאדם יותר ויותר גמישות כדי להיענות לצרכים המשתנים של החברה בה הוא חי.
בנוסף לכך נדרשת מהאדם שעובד יכולת התמודדות עם תקשורת היררכית עם הממונים עליו ועם קולגות, ולשאת תחרותיות ומאבקי כח שמאפיינים כל ארגון חברתי כלשהו.
שיקול משמעותי נוסף שמשפיע על עיצוב זהות מקצועית הוא העובדה שמקצועות רבים כיום דורשים הכשרה ארוכה ויקרה שמהווה נטל כלכלי ורגשי לא פשוט. בנוסף לכל הלחצים הללו כמובן מתווספת העובדה שהמקצוע אכן ברוב המקרים מהווה משענת קיומית של פרנסה.
בחירתה של זהות מקצועית בתוך הזירה התובענית הזו שתוארה לעיל מהווה לכן אתגר לא פשוט אך מהותי לאיכות החיים, לתחושת המימוש והביטחון העצמי  ולתחושה הכללית ביום-יום.
ברבים ממצבי המשבר שעימם אנשים הגיעו לקליניקה הנושא של הצורך לעצב מחדש זהות מקצועית הופיע בצורה מאד חזקה.
פעמים רבות זהות מקצועית שאינה מתאימה לאדם גורמת למתח גדול ביום יום ומשפיעה באופן קשה ושלילי על היחסים שהאדם יוצר וכמובן על תחושתו שלו עצמו.
זאת היות ורוב האנשים מבלים הרבה מאד שעות מהיממה במקומות העבודה, יותר מבכל מסגרת אחרת.
התרומה של הפסיכותרפיה הקיומית לנושא עיצוב הזהות המקצועית היא היכולת של התהליך להאיר איכויות בסיסיות וראשוניות של האדם שיכולות להיות נקודות החוזקה שלו בגיבוש של דרך מקצועית מסויימת.
ככל שהאדם יתוודע יותר לאיכויות היחודיות לו ושלהן אולי לא היה מודע, כך הוא יהנה יותר בעת העבודה שלו וכך גם יוכל לרכוש יתרון יחסי בתחומו שיאפשר לו לבסס את זהותו המקצועית ולקבל מקום מרכזי בתחום העיסוק בו הוא בוחר.
התהליך במובן זה כמובן לא מסלק את כל הלחצים האובייקטיבים שציינתי אך הוא מאפשר חוזק ומרחב פנימי יציב שיאפשר לעמוד טוב יותר מול האתגרים של עיצוב זהות מקצועית חדשה בתוך סביבה לא יציבה, תחרותית, וסוערת. ​


פעמים רבות נדמה שההתיחסות הרווחת כלפי יצירתיות היא חיובית, מעין 'תכונה' של אמנים, יכולת יחודית שעוזרת לפתרון בעיות או אפשרות לביטוי אישי בתחביבים שונים כמו נגינה, ריקוד, ציור וכו.
ההתיחסות ליצירתיות על כן היא כמשהו שמוסיף ערך מוסף וגוון מרענן לחיים עצמם. לעומת זאת כאשר אנחנו מדברים בהקשר של הפסיכותרפיה הקיומית, המושג יצירתיות מקבל משמעות עמוקה ומרכזית הרבה יותר.

קרא עוד...


מצבים של שבר נפשי, משברי חיים, זורקים אותנו פעמים רבות אל מחוץ למסילה השגרתית והמסודרת של החיים.
במצבים מעיין אלו אנחנו עשויים למצוא את עצמנו שואלים שאלות חדשות שלא שאלנו קודם, שאלות על הסביבה שלנו, על דרך החיים שלנו, יחסים שאנחנו נמצאים בתוכם ובכלל על המשמעות של היותנו עצמנו בעולם.
יכול להיות בהחלט צד מפחיד ומערער בשאלות הללו.
במקום בו מצאנו פעם יציבות וקרקע מוצקה אנחנו מגלים כעת ערעור וטלטלה, מה שהיה פעם מובן מאליו הופך למוטל בספק ולא ברור. גם הדמות המוכרת כל כך שתמיד הביטה אלינו מהמראה, זו שלנו עצמנו, יכולה אף היא להשתנות פתאום ולחשוף צדדים חדשים אחרים במי שחשבנו ודימינו את עצמנו. חלק מהתהליך הטיפולי הוא ההסכמה להיות באזורים המפחידים, הלא נוחים והמערערים הללו, ולוותר במובן מסויים על התחושה המנחמת ש"הכל יחזור חזרה למקום".
מרגע שמסכימים לקבל את העמדה החדשה מול עצמנו ומול העולם הרי שהמושג יצירתיות הופך לגיבור המרכזי של תהליך הריפוי והבניה מחדש.
כשאנחנו בעמדה הזו אנחנו מגלים שגם קודם לכן, מה שחשבנו כמובן מאליו הוא בעצם תמונה יצירתית של העולם כפי שהיינו רוצים לראות אותו.
בתפיסת העולם של הפסיכותרפיה הקיומית העולם הנתפס אינו קיים באופן פשוט "שם בחוץ" לכשעצמו אלא מתהווה ומפורש כל הזמן על ידינו מתוך מסורת, תרבות, הרגל, צרכים, פחדים, תקוות וביוגרפיה שאנחנו באים מתוכה.
כך גם הדימוי העצמי שלנו, 'האישיות' שלנו אינה אלא סינטזה של כל המראות שבתוכן גדלנו, משפחתיות, חברתיות וסביבתיות.
כשאחת המראות האלו נסדקת במהלך משבר חיים אנחנו מגלים את מה שהבודהיזם מספר לנו כבר אלפי שנים: אין באמת עצמי קבוע, מוצק ובלתי תלוי. אם נדבר בלשון דימוי הרי שמה שחשבנו שהוא סלע מוצק ויציב, העצמי שלנו, מתגלה לנו כנהר זורם ומשתנה.
ההסדקות הזו של העצמי יכולה להתרחש בעקבות אובדן, מחלה, פרידה או כל מאורע שמטלטל את המוכר והידוע.
האינסטיקט הראשוני שלנו במצב בו גם העולם שלנו וגם אנחנו עצמנו מתערערים ומיטלטלים הוא למצוא נקודת אחיזה ולהרגיע את רמת החרדה העצומה שאנו נחשפים אליה.

המטרה הראשונית של הטיפול במצב כזה היא קודם כל לווסת ולאזן את רמת החרדה לרמה סבירה ומתונה. בשפה הטיפולית אנחנו מכנים את השלב הזה " לעבור ממצב של תגובתיות למצב של יוזמה, פעולה".
בנקודה הזו, כאשר החרדה מהשינוי נרגעת ואינה מנהלת יותר את סדר היום שלנו, הרי שמושג היצירתיות מקבל את מקומו בתהליך כמה שאחראי על יצירת הסדר החדש.
אפשר לדמיין בשלב הזה שאנחנו מקבלים ליד עיפרון, מגש עם צבעים ובד ציור ענקי  וניתנת לנו ההזדמנות לצייר מחדש את העולם שהיינו רוצים לחיות בתוכו ואת מי שאנחנו בתוך העולם הזה.
המשבר אז הופך בדיעבד למתנה עצומה שמאפשרת לנו התחלה אמיתית מחדש, RE-START לעצמי שהיינו רוצים להיות, גילוי מחדש של עצמנו והעוצמות שלנו.
בדרך כלל אנחנו מבינים לאחור במצבים הללו עד כמה לא היינו מודעים במהלך חיינו לכך שאנחנו בעצם שותפים סמויים, לא מודעים, ליצירת העולם שחיינו בתוכו, לכתיבת תסריט החיים שלנו ולהכרה בכוחות שלנו לכתוב את סיפור החיים שלנו מחדש.
המשבר אז הופך כאמור להזדמנות אמיתית לחשוף את הכוחות היצירתיים בתוכנו שיכולים להפוך אותנו מקרבנות נסיבות גורל עלום למחברים המשתתפים במהלך מחזה חיינו.


אז כמו סביב נושאים אחרים, גם את שורשי הריפוי בפסיכותרפיה הקיומית אנחנו נחפש בילדות כבסיס להבנת ההשלכות בבגרות.
זאת היות ובילדות מערכת ההגנה הרגשית עדיין לא מפותחת ורמת הרגישות לכל דבר שמתרחש מקסימלית. במובן זה אפשר לומר שאם בבגרות דברים יכולים בקלות לעבור לידינו ולא לגעת בנו  בילדות "הכל נרשם" בנפש.
עבורנו כילדים התחושה של להיות אהוב ללא תנאי אינה מסתכמת בתחושה נעימה. התחושה הזו היא קיומית ומכוננת עבור הילד ומתורגמת עבורו להיותו בעל ערך, ראוי ושייך.

קרא עוד...


כאשר ילד מרגיש שהאהבה שהוא מקבל מותנית בהתנהגות מסויימת או תוצאות מסויימות שהוא מצליח לייצר, הרי שמרחב החופש וההנאה שלו לעשות, ללמוד ולפעול מצטמצם.
כדי להבין זאת יותר ניתן לדמות את היציאה אל החיים כהליכה על חבל ב'משחק החיים' .
ההבדל בין מי שיוצא אל העולם מתוך מרחב של אהבה ללא תנאי לבין מי שיוצא אליהם ממרחב של אהבה מותנית שקול להבדל בין ההליכה הזו על חבל כשמתחתיך פרושה רשת בטחון לבין הליכה מעל תהום חשופה. כאשר מופנמת אצל הילד אהבה ללא תנאי היא מתגלמת אצלו בנפש במעין סוכנות נפשית שפרויד כינה "סופר אגו". במצב זה הילד מרגיש בטחון לנוע בחופשיות על החבל הזה, לקפוץ, להתנסות ולקחת סיכונים בלמידה של האפשרויות שלו והיכולות שלו בהליכה הזו.
הוא י ו ד ע שבמידה וימעד, יטעה ויפול הוא תמיד ינחת אל רשת הביטחון שתאפשר לו לתרגם את הנפילה לשיעור ולהמשך התנסויות אלו. במידה מסויימת הוא אפילו יוכל להנות מהנפילה ו"הכשלון" הזה כי בתוכו הוא ידע שהנפילה הזו אינה מטילה ספק בהיותו אהוב, בעל ערך וראוי.
לעומתו, אותו ילד שיוצא אל ההליכה על חבל החיים ללא רשת הביטחון חיייב להיות הרבה יותר זהיר בתנועה שלו ורמת החרדה שלו הרבה יותר גבוהה.
אסור לילד הזה לעשות טעויות כיוון שהם בתחושתו קריטיות לאובדן הערך העצמי שלו במידה ויפול וייכשל.
כאשר הוא מועד ונופל הנפילה היא תמיד טראומטית עבורו וגורמת לו בהמשך לצמצם עוד יותר את הסיכונים שהוא לוקח ואת מרחב התנועה שלו על החבל.
אפשר רק לדמיין את ההשלכות של ההבדל בנקודת המוצא על ההתבגרות של שני הילדים הללו.
כאנשים בוגרים אנחנו נצפה שאותו אדם שהגיע מסביבה של אהבה ללא תנאי ירשה לעצמו הרבה יותר חופש, ספונטניות ולקיחת סיכונים בהתנסויות שלו בעבודה, ביחסים ועם עצמו.
הוא ירגיש את העולם כמקום פחות או יותר בטוח עבורו לנוע ולהיות.
הבוגר השני לעומת זאת צפוי להיות חשדן יותר, מחושב מאד, חרד יותר ודואג יותר לגבי התוצאות של הפעולות שלו.
כך למשל ביחסים דחייה תתפרש אצלו אסוציאטיבית עם אותה אהבה מותנית והוא יעשה הכל על מנת שלא לחוות דחייה.הוא ילך רק על בטוח.
לעומת זאת הבוגר הראשון שהזכרנו לא יפרש דחייה כמשהו שמעיד על ערכו אלא יחווה אותה כנפילה אל רשת הביטחון וכלמידה כיצד בנסיון הבא הוא יצליח טוב יותר. הוא לא ימנע מהתנסויות אלא ירוץ לקראתן.
הראשון יחווה את ההישגים בחיים כמגיעים אליו בעקבות השקעה והתמסרות אך באופן זורם וחסר מאמץ. השני לעומתו יחווה את החיים כך שכל הישג מגיע במאמץ ו'בכח'.
חלק מהעבודה בפסיכותרפיה הקיומית הוא נסיון לשקם את מרחב הקבלה ללא תנאי.
במובן מסויים אם הסוכנות של "הסופר אגו" שהזכרנו קודם אצל האדם השני עסוקה בלישפוט ולצמצם את מרחב ההתנסות של האדם, הרי שבטיפול ננסה 'לכייל' מחדש את אותו 'סופר אגו' שיפוטי כך שיבטא קבלה ותמיכה בהתנסויות, בחופש ובספונטניות של האדם.
כל זאת כדי לשחזר מחדש סביבה שממנה יוכל האדם לצאת שוב אל העולם בתחושה אחרת, בטוחה יותר ומאפשרת יותר לטעות, ליפול, ללמוד ולכן בסופו של דבר גם להצליח ואפילו להנות מההצלחה הזו. ​

אז מתי שכחנו לזכור את הגוף?
בפסיכותרפיה השיח המרכזי בדרך כלל הוא סביב מושגי "הנפש", " העצמי", ובאופן כללי "המימד המנטלי". השיח הזה לעתים יכול לתעתע כיוון שהוא משכיח מאיתנו את ההבנה שהנביעה של הנפשיות והרגשיות שלנו מתחילה מהגוף. בראשית החיים הגוף רגיש לכל מידע או תחושה שמגיעים אליו. כאשר הסביבה היא מיטבית או אופטימלית להתפתחות, התינוק לומד דרך "מחוות ספונטניות" כהגדרתו של ויניקוט, לדעת מה נכון עבורו, מה הוא צריך ומה הוא רוצה בכל רגע נתון.

קרא עוד...


לעומת זאת כאשר הסביבה אינה בהתאמה או בהקשבה למחוות הגוף של התינוק, הרי שהוא לומד שמה שנובע מגופו באופן טבעי וספונטני אינו רלוונטי לגבי המתרחש בעולם בחוץ.
במקרה זה יוותר התינוק על ביטוי עצמיותו דרך גופו ויחפש את האמת שלו מחוץ לו, בחוקים החברתיים או בהתנהגות של אחרים סביבו.
הוא יתחיל אז להתייחס אל גופו כנשא של הנפש והעצמי שלו אך לא כבסיס הווייתו, בסיס שממנו נקבעת עמדתו בעולם. אין לטעות בין דיכוי המחוות הספונטניות של התינוק ובין למידה של תינוק את  הקוד חברתי. קריאת הקוד החברתי ולמידה של התנהלות בתוך חברה היא חשובה ואף הכרחית.
זאת היות וזהותו של התנוק מתעצבת בסופו של דבר אל מול התרבות והסביבה.
ואולם, כאשר התינוק מגיע אל ההתנהלות החברתית מתוך ספונטניות ואותנטיות הוא ירגיש חי בהתנהלות הזו  ולא רכיב פסיבי בתוך הסדר הכולל.
הפסיכואנליזה לימדה אותנו שהקורות את אותו תינוק מהווה בקו ישר הסבר לחוויה של אדם בוגר במפגש שלו עם עצמו ועם אחרים.
אדם שהמחוות הספונטניות של גופו דוכאו מסיבה כלשהי, "ישכח" פעמים רבות את גופו ויתנהל בעולם מתוך נתק בין העצמי והגוף.
הוא יתעלם במקרה כזה ממה שהגוף מספר לו, מ"תחושות הבטן" שלו, ובעצם מהאותנטיות של הביטוי הראשוני שלו.
הפסיכותרפיה הקיומית מבקשת להשיב את האדם אל גופו כשורש ומקור ראשוני של הנביעה הנפשית שלו. כפי שמלמד אותנו הבודהיזם,
הקשבה מחודשת לנשימה, לתנוחת הגוף, לתחושות הגוף ולנוכחות של הגוף יכולה לחדש בתוכנו אזורים של חסימה ולעורר מחדש יכולת תנועה ותגובה ספונטנית של הגוף והנפש לעולם המשתנה סביבנו באופן בלתי פוסק.
לעיתים באופן פרדוקסלי דווקא מצבים של מחלות גוף או כאבים וסבל גופני עשויים להוות הזדמנות ליחסים מחודשים עם הגוף, להכרה וכיבוד שלו, וליכולת לטפל באופן אוהב בגוף לעבר החלמה ספונטנית שלו ושימוש בכוחות הריפוי של הגוף עצמו. ​


נתחיל רגע בלהבהיר את המושג הצלחה אותנטית.

בשימוש הרווח במושג הצלחה אנחנו מדברים על קריטריונים חיצוניים לנו שעל פיהם מישהו מבחוץ יכול לשפוט האם אדם מסויים ׳הצליח׳ או לא. כך למשל קריטריונים להצלחה מסוג זה יכולים להיות כסף, מעמד, קשרים, פופולריות חברתית ועוד. לעומת זאת כאשר אנחנו מדברים על הצלחה אותנטית אנחנו מדברים על כך שהאדם עצמו הוא שמגדיר עבורו את הקריטריון להצלחה. כלומר, הצלחה אותנטית מדברת על כך שהאדם מרגיש שהוא חי על פי הסטנדרטים, הערכים, המטרות והאמונות שהוא עצמו הציב בפניו כתוכנית חייו.

קרא עוד...

הקריטריונים האלו יכולים להיות גם חופפים לקריטריונים שהזכרנו קודם אך ההבדל הגדול הוא שבהצלחה אותנטית החתירה להצלחה הזו היא עבור עצמנו ולא כדי להראות לאחרים מי אנחנו ולעבוד ב׳להוכיח׳ את עצמנו.
ההנחה היא שככל שאדם ירגיש התאמה גבוהה יותר בין התנהלותו בעולם ובין הקריטריונים להצלחה שהוא עצמו הציב לעצמו כך הוא יחווה עצמו בעולם שלם ומאושר יותר.
נשאלת השאלה כיצד תחושת ערך עצמי קשורה במובן זה לדרך להצלחה אותנטית. כדי להבין זאת אנחנו יכולים לדמיין את גרעין הערך העצמי שלנו כעוגן ספינה בלב אוקיינוס עצום ואין סופי. מגיל אפס אנחנו נולדים לתוך האוקיינוס הזה שמלא בכוחות, סופות, זרמים, רעיונות, סכנות ותרחישים רבים למה אמור לקרות, מה רצוי שיקרה ומה אסור שיקרה. החל מהחינוך בבית שמציב לנו מפה וכיוונים רצויים לתנועה, דרך הגן, בית הספר, הצבא, האוניברסיטה – סביבות גדושות בסוכנים חברתיים שתפקידם לרתום אותנו לאידיאולוגיה כזו או אחרת של מי אנחנו ומהי הדרך הנכונה. גם כשאנחנו חוזרים הביתה בסוף יום, מתיישבים מול הטלויזיה ובטוחים שיש לנו מנוחה מכל זה אנחנו לא מודעים לעיתים עד כמה ה׳חדשות׳, הסדרות, הסרטים, הפרסומות וכל התכנים שאנחנו חשופים אליהם רוב שעות היממה הם בעצם נסיונות לרתום אותנו לתפיסת עולם כלכלית, אידיאולוגית, פוליטית, חברתית ואמונית שמציבה עבורנו קרטריונים למה ׳טוב׳ מה ׳נכון׳ ומה ׳אמיתי׳. התכנים הללו שמקיפים אותנו רותמים את סירת הקיום העצמי שלנו לתנועה שמשרתת את אותם קרטריונים שעימם אנו מצופים להזדהות. כאשר אנחנו לא ערים לכוחות האדירים האלו שמשפיעים בכל רגע בחיים על התודעה שלנו הסכנה היא שנאמץ בלי שנשים לב את אותם קריטריונים שהומצאו על ידי מערכי הכוח הללו ונגדיר את תוכנית החיים ומושג ההצלחה שלנו בהתאמה עם קריטריונים אלו, קרטריונים שהומצאו על ידי מערך הכוחות האלו מסיבות שונות ומשונות.
הראשון שהיה להמחיש ולחשוף את התופעה הזו היה הפילוסוף הגרמני ניטשה. בספרו ׳מעבר לטוב ולרע׳ ניטשה כותב שמושגים אלו של 'טוב' ו'רע' שכל כך מובנים לנו כביכול מאליהם הם בדיוק הצינורות שדרכן מערכי הכח ההגמוני מבקשים לכייל את המצפן הפנימי שלנו בהתאם לצורך של אותם מערכי כח.
פעם מערכי הכח האלו היו השבט שבו גדלנו, המלך ששלט באימפריה, המפלגה שנמצאת בשלטון והיום יכולות להיות אלו תאגידי הענק שחולשים על כל המדייה המרכזית ודרכן משווקים לנו את ׳הטוב׳ וה׳רע׳ שלהן. הפסיכואנליטיקאי האנגלי הנודע דונלד ויניקוט תאר מצב בו אנחנו נופלים להזדהות עם קרטריונים חיצוניים להצלחה או ערך כ׳עצמי כוזב׳. מצב של עצמי כוזב הוא מצב בו אדם חי, בדרך כלל בלא מודע, ערכי חיים מוכתבים מבחוץ ולא חי על פי ערכים שהוא עצמו בוחר מתוכו. אפשר לומר שעצמי כוזב מוביל פעמים רבות להצלחה כוזבת. אדם כזה שיש לו כשרון ויכולות יגשים את הערכים החיצונים של ההצלחה שאותם הפנים אך בתוכו יחווה פער בין תחושותיו לבין תדמיתו החיצונית כ׳הצלחה׳. מבחינה פסיכולוגית כשאין מודעות לפער הזה היא יתבטא בתחושת ריקנות, דכאון, חרדה והתמכרויות שלמתבונן מהצד יהיו לא ברורים לאור תדמית ההצלחה שמחזיק אותו אדם. כדי לחיות את ׳העצמי האמיתי׳ כפי שוויניקוט קורא לו, ולחיות חיים אותנטיים הרי שברור שנדרש מאבק מול כל אותם כוחות שמבקשים לסמן עבורנו דרך שאינה באמת שלנו. כדי שנוכל לחיות ולהתנהל בעולם על פי הערכים שהם באמת שלנו אנחנו נדרשים לתחושת ערך עצמי גבוה. הערך העצמי הזה הוא שמאפשר לנו להעריך ולכבד את מה שבא מתוכנו, החל בחלומות שלנו, ברצונות שלנו, ברגישות שלנו, במחשבות שלנו, בתשוקות שלנו וגם לכבד את הפחדים שלנו, הכאבים שלנו וכמובן את הגוף והסביבה שבה אנו חיים. מתוך הכבוד ותחושת הערך הזו אנחנו מצד אחד יכולים לסרב בנימוס לכל הנסיונות החיצונים להכתיב ולקבוע עבורנו את דרכנו ואמונתנו. מן הצד השני אנחנו יכולים ליצור מרחב יצירתי כדי ליצור ולגלות בו בעצמנו את הדרך, הערכים והקריטריונים שלנו להצלחה שהיא באמת אותנטית ובאמת שלנו .
היציאה אז אל ים האפשרויות תפתח בפנינו. האמונה בערך העצמי שלנו תהפוך למנוע רב עוצמה כדי לשייט במיים העמוקים של החיים בעקבות החלומות, התשוקות, הערכים והיעדים שלנו ולהתמודד באומץ עם כל מכשול, מחסום, מאבק או איום , יהיה אשר יהיה.
העבודה הטיפולית לכן הרבה פעמים מוגדרת כשיקום חוויית הערך העצמי שלנו ועולמנו הפנימי שעליו כמו שראינו מושתתת כל אפשרות שלנו להנעה לעוצמה ולהצלחה אמיתית בחיים.
והערה אחרונה, אפשר בוודאי לטעון שהצלחה היא עניין של נסיבות, מזל וגורל. עם זאת אני חושב שהיופי בהצלחה אותנטית באמת הוא שהיא אינה תלויה בנסיבות חיצוניות כיוון שאינה מנסה להתאים לקריטריונים חיצוניים. הצלחה אותנטית שואפת לאפשר לאדם להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו בנסיבות חייו בדיוק כפי שהתרחשו ועם העוצמה לנווט את ספינת חייו גם אל מעבר לאופק שאפשרו נסיבות אלו. ​


אפלטון, פילוסוף יווני שחי במאה הרביעית לפני הספירה, נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים ביותר מבחינת ההשפעה על החשיבה של העולם המערבי והתפיסה שלנו את עצמנו בעולם. אנשים רבים לא מודעים לכך אך הנחות יסוד רבות שאנחנו לוקחים כמובנות מאליהן אודות עצמנו ואודות העולם מקורן ביוון של אותה תקופה ובאפלטון באופן יחודי. אחת ההנחות המרכזיות הללו שהוריש אפלטון לעולם המערבי היא התאוריה בדבר עולם האידאות.

קרא עוד...

אפלטון טען שאדם נולד לעולם שבו קיימות אידאות שתלויות מעלינו באופן אוביקטיבי כשם שהשמיים והכוכבים תלויים מעלינו. תכלית האדם בעולם הזה על פי אפלטון היא להגשים את האידאות הללו ולהתאים את צורת החיים, החשיבה והפעולות שלנו אל אידאות אלו. כך למשל ישנה אידאה של יופי שעל פיה אדם צריך להראות, אידאה של טוב, על פיה האדם צריך לנהוג, אידאה של חוכמה, אידאה של צדק, אידאה של אהבה, אידאה של כשרון ועוד ועוד אידאות. תפיסה זו של האידאות כל כך עוצמתית וכל כך חדורה בנו עד שאנחנו לא באמת מבינים עד כמה היא מפעילה את כל צורת התפיסה והשיפוט שלנו את עצמנו והערך שלנו בעולם. את עוצמת ההשפעה של תפיסת האידאות האפלטונית ראיתי כשהקשבתי למטופלים שהגיעו לקליניקה בעקבות תחושת דכאון שבדיעבד קראתי לה 'דכאון אפלטוני'. הבנתי שבמקרים רבים הדכאון שאותם מטופלים חשו נבע מכך שהם באמת האמינו שיש אי שם איזו שהיא אידאה שמימית של טוב, יופי, חוכמה, הצלחה, כשרון ובאופן כללי אידאה של ״החיים הנכונים״. מטופלים אלו חשו שהם אינם חיים על פי האידאות האלו ולכן חייהם אינם שווים וזאת כיוון שהם הם אינם טובים מספיק, חכמים מספיק, מוצלחים מספיק, כשרונים מספיק ויפים מספיק, על פי אותן אידאות כמובן. פעמים רבות התחושה הקשה מועצמת בגלל קנאה באחרים ש״ מגשימים״ את אותן אידאות שעל פיהם אנחנו אמורים לחיות. כל יום וכל שעה בחייהם של אותם מטופלים הופכים לסיבה טובה להלקות את עצמם על הכשלון שלהם לחיות את החיים שלהם בהתאם לאותן אידאות.
במאה התשע עשרה קם פילוסוף אחר שבעיני היה לא פחות גדול וחשוב מאפלטון והוא היה הראשון שהעז להטות את דרך החשיבה האפלטונית הזו מהיסוד. לפילוסוף הזה קראו ניטשה והמשפט שלו שמתאר באופן העמוק ביותר את המהפיכה שהוא ביקש ליצור בחשיבה שלנו היא ״אלוהים מת״. את האמירה המפורסמת הזו של ניטשה צריך בעיני להבין הרבה יותר לעומק מרק הצהרה על ״חזרה בשאלה״.
עבור ניטשה האלוהים סימן את כל אותו מערך אידאות אפלטוני שחי בשמיים גבוה ושעל פיו אנחנו אמורים לחיות את חיינו. ניטשה למעשה הכריז באמירה שאלוהים מת שהאנושות צעדה בכיוון מוטעה כאשר ניסתה לכוון את עצמה לפי אידאות שכביכול נמצאות שם למעלה ולייסר את עצמנו כאן למטה על כשלוננו לחיות על פי אותם אידאות. מעבר לזה, על פי ניטשה גם מי שמצליח לחיות על פי אותו מערך אידאות עליון למעשה משלם מחיר כיוון שההצלחה הזו אינה באמת שלו, אינה אותנטית עבורו. במובן מסויים על פי ניטשה גם מי שהצליח להתאים עצמו לאידאות הופך ל'דוגמן' של חוכמה, כשרון, הצלחה, שאינם באמת שלו.
במקום עולם אידאות אפלטוני, אותו מערך שניטשה כינה ״אלוהים״, הערך העליון שאותו הציב ניטשה עבור האדם הוא היצירתיות והאותנטיות.
כלומר במילים אחרות ניטשה האמין שבכוחו של כל אדם ליצור ולעצב מתוך עצמו את אותם אידאות שעל פיו הוא רוצה לחיות. ניטשה האמין שאותו אלוהים שמעצב את דרך החיים הטובה והנכונה נמצאת אצל כל אדם בפוטנציאל והיצירתיות היא הדרך לבטא ולחיות את האלוהות הפנימית של חיינו.
מעבר לערך העצום עבור העצמי של האדם לתפיסה של ניטשה יש תרומה עצומה לכל עולם היחסים של האדם. כשם שהאידאות האפלטוניות כופות את עצמן על האדם, כך בתול יחסים האדם מצפה לא רק מעצמו אלא גם מהזולת שאיתו(ילד, בן זוג, חבר ) להכפיף את עצמו לאותו מערך אידאות ולצפות שהסביבה כולה תחייה על פי האידאות ״הנכונות״.
זוהי תפיסה שיכולה להוביל לסכסוכים אין ספור ופעמים רבות גורמת לאנשים לכלות אנרגיה רבה של חיים בנסיונות להטיף ו״לחנך״ אחרים לחיות על פי האידאות השמימיות שנמצאות אי שם. אמונה כזו גם מזמנת המון אכזבות כשאנחנו מגלים שאחרים מסרבים להתאים את עצמם לאידאות אלו.
קשר בריא על פי גישה זו היא דווקא לקבל את הזכות של כל אחד לעצב מתוכו את האידאות שעל פיו היא יחייה ולעזור אחד לשני להגשים את הערכים והחלומות שלו עצמו. מהבחינה הפסיכולוגית טיפולית המחשבה של ניטשה סללה את הדרך לטיפול בדכאון שנובע מכשלון לחיות את החיים לפי אידאות חיצוניות( שלפעמים מגלמים ההורים, החברה הקרובה, וכו) לחיים של יצירתיות שבהם האדם מבין מתוכו שהוא היחיד שיכול באמת להציב את האידאות של טוב, נכון, ואמיתי שעל פיהם היא יכוון וינווט את דרך חייו. ​

למיניות שלנו שני היבטים.
היבט אחד הוא ההיבט הביולוגי-אבולוציוני, ביטוי של דחף השרדותי של העמדת צאצאים ודור המשך.
הפאן השני המורכב לא פחות הוא ההיבט הנפשי-רגשי.
הפסיכואנליזה בכלל ופרויד בפרט הקדישו חקירה מרובה למיניות כמקום מרכזי בחיי הנפש של האדם. ישנה אמת גדולה בהבנה שרצפת הנפש שלנו ועיצוב הזהות מתחילים במיניות הגופנית ובתשוקה של התנוק אל גוף ההורה.
התשוקה הראשונית של המיניות מבטאת את ההזדקקות העמוקה ביותר שלנו ואת הכמיהה העמוקה ביותר שלנו למפגש, מגע והשתתפות בעולם.

קרא עוד...


כפי שנראה בהמשך, בגלל השבריריות והפגיעות העצומה של ליבת המיניות שלנו, הרי שפגיעה מינית היא לרוב פגיעה קשה היות ונוגעת במקום הרגיש והראשוני ביותר של התהוותנו.
על פי הפסיכואנליזה, במידה והתשוקה הראשונית הזו מטופלת באופן הולם הרי שהיא עוברת תהליך של סובילימציה והתשוקה המינית הראשונית אז תופיע בעולם הבוגר כסקרנות, תשוקה, אהבת החיים וגילוי העולם כל רגע מחדש.
ואולם, לעיתים נקטעת הנביעה של המיניות אל העולם. הקטיעה יכולה למשל להיות בעקבות חוויה טראומטית כמו תקיפה, הטרדה או ניצול. לעיתים הפגיעה היא בעקבות מחסום סביבתי התפתחותי כלשהו כמו למשל דיכוי חברתי/משפחתי מתוך אידאל מיניות הגמוני, שמרני או דתי.
במצבים אלו הרי שהמיניות תעבור הדחקה, הכחשה ולעיתים פיצול ממרכז ההויה שלנו. המפגש אז של האדם עם עולמו יהיה מפגש חלקי, חסר, חוויה של עולם חסר צבעים.
האהבה והתשוקה יחוו אז כמקומות אפלים/מסוכנים/אסורים והביטוי שלהם ידוכא או יוסווה בפנטזיות נסתרות אך רחוקות מהתודעה והחיים עצמם.
לחלופין, המיניות תופיע כאקט מנוכר וחסר רגש, אפיזודה ריגושית ותו לא.
ההשלכה על הנפש של הדרה כזו של המיניות מחיי הנפש המודעים היא שחלק גדול מכח העיצוב של חווית הקיום והזהות שלנו כ"הוויה משתוקקת" מתכווץ ויוצא מהמשחק.
למרווח הזה עשויות אז להכנס חרדות, דכאונות, התמכרויות, המנעות מסיטואציות אינטימיות, תחושת חוסר מימוש וחוסר הנעה להשתתף בעולם.
אדם במצב זה יכול שימצא את עצמו ביחסים חסרי תשוקה, עבודה שאינו אוהב וסביבה מנוכרת. לעיתים הסיבה לסיטואציות אלו היא הרחקת האדם מ"סכנת" התשוקה ומאש המיניות הטמון בה, שעימה לא למד להתמודד.
במצבים קיצוניים יותר עשויה הדחיית המיניות מהמודעות להוביל לפרוורסיות הרסניות לעצמי או לאחר כמו ביטויי קצה מיניים מסוכנים, שימוש במיניות כהתקפה על העצמי ( בושה, אשמה,השפלה) או על האחר (תקיפה, הטרדה, ניצול), סאדיזם וצורות אחרות של מיניות הרסנית.
מטרת התהליך במקרים בהם נפגעת המיניות והתשוקה של האדם אל העולם היא חידוש מקור הנביעה הזה.
חלק מהותי מתהליך הריפוי יהיה הבנה עמוקה של האזורים בהם נחסם הערוץ הזה והכרות מחודשת עם התשוקה הפנימית שהודרה ככח מעצב את העצמי ועולם היחסים בו אנו חיים. ​


לא בחרנו את נקודת המוצא של חיינו. על פי הפילוסופיה הקיומית, חיינו מתחילים בהיותנו ״מושלכים״ אל תוך עולם כשאין לנו שום יכולת משא ומתן על תנאי הקיום בו, הסביבה שלנו, היחסים שיווצרו בו. כל נתוני הפתיחה שלנו, נעימים או קשים ככל שיהיו, הם מבחינתנו עובדה נתונה, גורל. כאשר התנאים הראשונים הללו, ״חומרי החיים״ שלנו הם נעימים ומסבירי פנים עבורנו, קל לנו לחבק את חומרי החיים הללו, להתמסר אל הגורל אליו נולדנו וליצור מתוך החומרים הללו מרגע לרגע את משמעות עולמנו, עלילת חיינו. עמדת העצמי שלנו במצב כזה תהיה חיובית ואופטימית כלפי מאורעות חיינו ותיווצר בנו אמונה ראשונית בסיסית שבה הכל ״יהיה בסדר״. זאת היות וחווית הקיום הראשונית שלנו, כלומר המפגש הראשון שלנו עם העולם היה מפגש בטוח, אוהב ומקבל.

קרא עוד...

סיבה נוספת לכך שהאמונה החיובית הזו ׳נצרבת׳ בנו בתחילת הדרך היא שבהיוולדנו  אנחנו פתוחים לחלוטין בגוף ובנפש לסביבה שנכנסת לתוכנו ורושמת את עצמה בנו ללא שיפוט, בקורת או הגנות מצידנו. לעומת זאת, כאשר נקודת המוצא של הסביבה הראשונית אליה אנו נולדים היא סביבה קשה, כאשר חומרי החיים הראשוניים שבה אנו נתקלים הם פוגעניים, רעילים או אטומים להויתנו ועצמיותנו, הרי שהאמונה הראשונית שתיווצר בנו היא פסימיות. אמונה זו תאמר לנו שהעולם אינו מקום בטוח עבורנו, שצריך להיות זהירים ולהשמר במגע עם חומרי החיים שאותם אנו פוגשים. בסופו של דבר מפגש ראשוני כזה יצור תמונת עצמי שלא רק שאינה בונה תחושת ערך עצמי אלא מערערת אותו ומטילה ספק בערכנו ויכולתנו ליזום משמעות וערך בעולם. ההשפעה האדירה של הסביבה על תחושת הערך שלנו נובעת משלב התפתחותי שנקרא בפסיכולוגיה שלב ׳המראה׳. בשלב הזה למעשה אנחנו מציירים או מדמים את מי שאנחנו והערך שלנו מתוך המשוב והיחס שאותו אנו חווים מהסביבה, בדיוק כמו שמביטים אל מראה כדי לראות מי אנחנו. כאשר מה שניצב מולנו היא מראה מקבלת, אוהדת, מפרגנת ותומכת הרי שאנו חווים את עצמנו כראויים, טובים ואהובים, על כן תחושת הערך שלנו תתעצם. במצב זה של מראה חיובית יתפתח הבטחון שלנו לפעול בעולם באופן שישפיע באופן חיובי על הסביבה שלנו. לעומת זאת כאשר נעמוד מול סביבת מראה שלילית, דוחה, שיפוטית או מתעלמת, תחושת הערך העצמי שלנו תתכווץ בהתאם. במצב כזה נאמין הרבה פחות ביכולת שלנו להשפיע על הסביבה שלנו, היוזמה ליצור ערך בעולם תפחת ונחווה עצמנו כיצורים פסיביים שבמקרה הטוב ראויים להיות ניזונים מפרורי ערך שיוצרים אחרים, חווית ׳קבצנות׳. העבודה הפסיכותרפויטית במקרה זה מבקשת להתערב בסביבת המראה הפנימית שאותה הפנמנו וליצור מראה וסביבה חדשה עבור עצמנו. מתוך עמדה זו נוכל לפגוש מחדש את חומרי החיים שלנו, דימוי הגוף שלנו, הסביבה הפיסית שלנו, היחסים שלנו, העבודה שלנו. מתוך תחושת ערך פנימית עמוקה נוכל להתמסר לחומרי החיים הללו ולהבין שאנחנו לא בהכרח קרבנות חסרי אונים של נתוני הפתיחה הללו. בתוך ההווה המתחדש של חיינו נוכל להבין שהיחסים שלנו, העבודה שלנו, הסביבה הפיסית והעמדה הנפשית כלפי העולם- כל אלו הם חומרי חיים שניתן לפעול בהם מחדש, לעצב אותם מחדש ולהאיר אותם באור חדש של כבוד, משמעות וערך. ​